הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
השם שניתן לעצמים, לבני אדם, למקומות ולתופעות, הוא אחד הדרכים העיקריות שניתנו לתבונה האנושית להביע את היחס אליהם, ואת המהות שלהם. לא בכדי מציינת התורה את היכולת לתת שמות כאחת התכונות האנושיות הראשונות, המייחדות את בן האנוש, כ'נזר הבריאה', כבר סמוך לבריאת העולם והאדם: "וַיִּצֶר ד' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וגו'" (בראשית ב יט). על כך: "אמרו במדרש (במדבר רבה יט, ג) העביר הקב"ה לפניו כל הבהמות והחיות וקרא להן שמות, ואמר לזה נאה לקרותו אריה ולזה נאה לקרותו חמור ולזה סוס וכן כל דבר ודבר, והנה בזה נתפרסמה חכמתו הגדולה כמו שהיה בצלם א-להים ומעשה ידי ה' יתברך. ונראה לי ביאור המדרש הזה כי האדם הבין בחכמתו ושכלו טבע כל בהמה וחיה וקרא לכל אחת ואחת שם מעין הטבע והמידה שהכיר בה וכו'" (רבנו בחיי, שם).
זהו המקור גם למסורת בדבר רוח הקודש שמפעמת בהורים בזמן קריאת השם לילדיהם, באופן שיתאים לאופיים ולטבעם בעתיד: "לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע כמו שמצינו במרגלים" (תנחומא האזינו סימן ז). ובגמרא: "מנא לן דשמא גרים? (מנין שקריאת השם הוא הגורם המחולל את התכונות א.ש.) אמר רבי אליעזר: דאמר קרא: לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ד' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ', אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵמות" (ברכות ז ב).
מאידך גיסא, לתבונה האנושית יש יכולת להשתמש בשמות ובכינויים כדי להנדס את התודעה בצורה כוזבת ולשנות את היחס הנכון לדברים; להשתמש בשמות מחמד מרוככים ו'מכבסת שמות' כדי 'לייפות' תופעות קשות ובעייתיות, או לחילופין להשתמש בשמות גנאי לאנשים, לגישות ולתופעות, כדי לגרום לשומעים להסתייגות מהם. זאת הסיבה לכך שישנו יחס חמור ל"מכנה שם רע לחברו" (בבא מציעא נח ב). בעידן שבו יש שימוש גובר והולך באמצעי תקשורת שונים להשפעה ולעיצוב דעת קהל וליח"צ, התגבר גם השימוש ב'קריאת שמות' תואמים למסרים שמבקשים להנחיל לציבור. הדבר נעשה לא פעם בצורה כוזבת ומטעה רק כדי להשיג את המטרה. לשם כך מעסיקים קופירייטרים מוכשרים ומעצבי דעת קהל מתוחכמים.
השבת אנו מתחילים לקרוא את פרשת שְׁמוֹת, הפרשה הראשונה שבספר שְׁמוֹת. לא בכדי זהו שמו של הספר, ושמה של הפרשה. בתחילתה מנין "שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (שמות א א), ולאחר מכן המצרים קוראים לראשונה שם לעם ישראל כעם: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'" (שמות א ט), קריאת שמו של משה רבנו: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות פרק ב י), קריאת שמו של גרשום: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב כב) ובהמשך גם העיסוק בסוגיה מורכבת-שמותיו של הקב"ה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג יג). נושא ה'שמות' ילווה אותנו בהמשך, בקריאת כל ספר שמות.
הרמב"ן כותב ששמו של ספר שמות הוא גם 'ספר הגאולה' (רמב"ן שמות מ לד, ובהקדמתו לשמות). יש קשר בין ה'גאולה' ל'שֵּׁמוֹת' שכן: "אמר רבי אלעזר א"ר חנינא כל האומר דבר 'בשם' אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר: 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'" (מגילה טו א). שם האומר והמאמר קשורים למהותו של האומר ועל כן הזכרתו בזיקה לאמירתו מביאה גאולה לעולם. אולם לקשר בין הַשֵּׁמוֹת והגאולה יש משמעות נוספת. כדי להביא גאולה לעולם יש לדייק בקריאת השמות ולא להשתמש בשמות כוזבים, כדי לעצב תמונה שאינה תואמת את המציאות האמיתית.
(שמות תשפ"ג)
