פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
השתת מס הייתה מאז ומעולם אמצעי בידי השליט להנהיג את ממלכתו. עיון בדיני המסים שבמשפט העברי חושף בפנינו עולם מרתק המשקף עיסוק בסוגיות אחדות בתחום זה: חלוקת נטל המס, דרכי גביית המס, פטור ממסים, דרכי הערמה והשתמטות מתשלום מס, פרשנות דיני מסים, מניעת מיסוי כפול, חובת ניהול פנקסים ומתן הצהרות הון ועוד כהנה וכהנה.
זעיר פה זעיר שם מתגלים במערכת דינים ענפה זו, לעתים רק בין השיטין, מתחים ומאבקים חריפים, המשקפים את חיוניותה של הקהילה היהודית ואת דרכי הסתגלותה למציאות המשתנה, חדשות לבקרים. על אף אובדן עצמאותה המדינית, שימרה הקהילה היהודית משך מאות בשנים מסורת משפטית עתיקת יומין שראשיתה בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד, והלכה והתפתחה עד שהייתה לאילן רב ענפים. במהלך הדורות, נכתבו מאות רבות של תשובות, תקנות קהל ופסקים בענייני המס, ואף הוקדשו חיבורים שלמים לנושא זה. המפורסמים שבהם: ספר "משא מלך", לר' יוסף בן עזרא (מחכמי סלוניקי, יוון, המאה הט"ז); קונטרס "עבודת משא", לר' יהושע יהודה (איזמיר, תורכיה, המאה הי"ט) וחיבורו של בן דורו ועירו, ר' חיים פלאג'י, "משא חיים".
המקרא אינו נותן בידינו תיאור שיטתי של סוגי המסים וההיטלים, אבל יש בו, וגם במקורות אחרים בני התקופה (כגון כתובות ושברי חרסים), עדות למציאותה של שיטת מיסוי מפותחת. במהלך הדורות, לבש המס צורה ופשט צורה. כך, למשל, העלה המלך שלמה "מס מכל ישראל" לבניין בית המקדש, אך לא היה זה מס כספי אלא "מס עובד" – מעין עבודות שירות בכפייה של שלושים אלף פועלים עובדי עבודת כפיים, שנשלחו ללבנון לכרות ארזים לבניין בית המקדש (מלכים א ה, כז). בדומה לזה, מצינו כבר בדיני המלחמה שבתורה שהכובש היה מטיל "מס" על תושבי השטח הכבוש, כמו שנאמר "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך" (דברים כ, י-יא. וראו דברי הרמב"ן על אתר, שפירש גם כאן את "ענין המסים, שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין (רמז לתפקידה הכפול והמשולש של הסנהדרין, כרשות מחוקקת, שופטת ומבצעת גם יחד) מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו, וכן לבנין בית ה'".
בספרי המקרא מצויים כינויים הרבה לסוגי המס: גזי המלך, מנחה, מעשר, משאת, מכס, מס, סבל. בספר עזרא בא תיאור המשקף מערכת מגוּונת של מסים ומכסים שנהגו בתקופה הפרסית, כגון "מנדה בלו והלך" (עזרא ד, יג-כ), שפרשני המקרא התחבטו בפירושם המדויק.
בפרשתנו נזכרים "שרי המסים" שהשית פרעה על עם ישראל "למען ענתו בסבלתם" (שמות א, יא), אך לא נתפרשה מהותם של המסים הללו והמניע להשתתם. רש"י הבין שבדומה לאמור אצל שלמה המלך, היה גם מס זה "מס עובד", שביטויו מפורט בהמשך הכתוב, בניית ערי המסכנות לפרעה, ואין כאן אלא שניים שהם אחד.
הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), רואה בציווי הזה פרק אחד מ"תכנית השלבים" של שעבוד פרעה. למראית עין זו נוהלה בחסות החוק והדין, אך דיברה ב'לשון כפולה' שהייתה ל'מדרון חלקלק' של היתר לרצוח תינוקות: "הבה נתחכמה לו" – לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם אשר באו בארץ [=מצרים] במצוות המלך הראשון. וגם עַם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה… אבל אמר שיעשו דרך חכמה, שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגָרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה. ואחרי כן ציווה בסתר למיילדות להרוג הזכרים על האבניים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם… ואחרי כן ציווה לכל עמו: "כל הבן היִלוד היאורה תשליכוהו" – אתם. והעניין, שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך… אבל אמר לעם: כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי, ישליך אותו ביאור. ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר ,יאמר שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך, היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות, ומתנכרין, ומוציאין הילדים משם".
דברים מעניינים, מלווים בעדות אישית, מובאים בפירושו הארוך של ר' אברהם אבן עזרא, ולפיהם שתי "המילדות", התופסות מקום מרכזי בפרשתנו, לא היו אלא "נציבות המס" של "ענף" המיילדוּת: "שרות היו על כל המיילדות. כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מילדות היו. אלא אלו שתיהן שרות היו עליהן לתת מס למלך מהשכר. וככה ראיתי היום במקומות רבים".
גביית מס פוגעת בקניינו של היחיד, אפילו היא באה לתכלית ראויה, ומכאן העוינות שמגלה לעתים ציבור הנישומים כלפי רשויות המס. מסתבר שכבר בימי קדם, גובי המס לא היו פופולריים ביותר בלשון המעטה, כעולה מספר מלכים: "וישלח המלך רחבעם את אדרם אשר על המס וירגמו כל ישראל בו אבן וימת" (מלכים א יב, יח). הד מאוחר יותר לעוינות זו מצוי במדרש מאוחר, מדרש תנחומא, המביא משל "למדינה שהייתה חייבת מס למלך. שלח גבאים [=גובי מס] לגבותה. עמדו בני המדינה והיכו את הגבאים [=גובי המס] ותלאום…" (תנחומא שמיני, ט).
על התכונות הנדרשות מגובי המס ודרך הילוכם במלאכתם, עלתה בידינו עדות חשובה מפי רבי יוסף טוב עלם, מחכמי צרפת הראשונים במאה הי"א: "שיושבים [ומטיבים] בכל מעשיהם, ומסדרין ביניהם [=קובעים את השומה] כדרך שמסדרין בערכין, שנאמר: "איש כמתנת ידו". ואין להפך ולגלגל ולכלות את הקרן, אלא כענין שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך". וכן תרבות ישראל ומנהג הקהילות: נותנים עיניהן על הפיקחין… ויושבים ומדקדקים ומטילים על כל אחד ואחד בצדק, איש לפי עמלו ולפי טיפולו, ודנין על אחיהן כאילו הן גופן".
ויש בדברים נכוחים אלה 'מודעה רבה' לתורת התרבות השלטונית ("וכן תרבות ישראל"!) בעולמה של תורת ישראל: השררה לא ניתנה בידי המחזיקים בה להנאתם ולטובת עצמם, אלא רק לטובת הציבור. על גובה המס לראות בכל נישום כאילו היה אחיו-שלו, לפעול ביושר ויושרה, ולהשית מס מדורג ולא שרירותי: "איש לפי עמלו ולפי טיפולו".
לצד זה נהגו בני התקופה ביד קשה בעברייני המס, כעולה משאלה אחרת שהופנתה לר' יוסף טוב עלם: "וגזרו כולם [=בני הקהילה] כאחד לתת ביד הגבאין כפי המעריכין [=שמאי המס]. והמסרב על דבריהם יהא כל ימי סרבנותו בנידוי, ויוקנס [=ייקנס] ליטרא". לצד קביעה זו, אסרו חכמים על גביית מס למפרע, הפוגעת רטרואקטיבית בזכויות היחיד, אפילו נעשתה בהסכמת רוב הקהל. וטעמו של דבר: "שאין הקהל יכולין לעשות חוק או תקנה שלא כדין כנגד שום יחיד מן הקהל, אלא אם כן הסכים הוא עמהם, לפי שאין הקהל יכולין להתנות לגזול אחרים".
כלל גדול זה בתורת המשפט העברי, ולפיו דיני המס אינם יכולים להיות כר לפגיעה שרירותית ובלתי צודקת בזכויות היחיד וקניינו, הייתה לעקרון יסוד בתורת המשפט העברי, ויש לה ביטוי בהרבה ממקורותיו.
לצד הקפדת רשויות המס על שמירת החוק והענשת העבריינים, עליהן לכרות את אוזנן לשמוע שוועת עניים, להקשיב לזעקת דלים ולגלות רגישות רבה בכל מעשיהן, למען לא תענינה את הנישומים ב"סבלותם".
(שמות תשפ"ג)
