אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')הפרשה הקודמת הסתיימה בגזר דין של יוסף השולח את האח הצעיר, בנימין, לרצות עונש 'עבדות', בגין גניבת הגביע. הפרשה שלנו נפתחת בבקשת יהודה לעיון חוזר בעונש. בנאום מתוכנן היטב, הפורט על הרגש האנושי והחמלה שטמונה בכל אחד, מביא יהודה את יוסף למצב "ולא יכל יוסף להתאפק" [בראשית מה;א], "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי" [בראשית מה;ג].
הדרמה האדירה שמתרחשת במהלך הדיון המשפטי, מכה הדים ועושה רעש: "והקול נשמע בבית פרעה" [בראשית מה;טז]. פרשה זו מהווה הזדמנות לעמוד בקצרה, על סוגיית פסילת שופט מלשבת בדין.
את עיקר תכלית התפקיד השיפוטי ניתן לסכם דרך הציווי "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" [דברים א;טז] וכן החובה "ושפטו את העם משפט צדק" [דברים טז;יח]. לצורך הגשמת התכלית של משפט צדק נקבעו הלכות ודינים שמטרתם להביא לצמצום המצבים בהם פני הצדק יכולים להיפגע. העניין מתחיל בתנאי הסף למינוי שופט המונה בין היתר את התכונה של "אנשי אמת" [שמות יח;כא]. ועבור לדינים הפוסלים שופט מלשבת בדיון במקום שעולה חשש לפגיעה במראית פני הצדק.
בפשטות ניתן לזהות שני כללים מרכזיים לפסילת שופט במשפט העברי. הכלל המרכזי מושתת על ההלכה "כל הפסולים להעיד מחמת קורבה או מחמת עבירה פסולים לדון" [שו"ע חו"מ סימן ז, הלכה ט]. כלל נוסף מושתת על פסלות שופט מלדון במקום שלשופט יש עניין או אפילו הנאה בתוצאת המשפט, ובמצב כזה קובע הרמב"ם: אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה, וכדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדותו הוא כך לא ידון באותו דבר, וכן שאר מיני פסולין כשם שפוסלין בעדים כך פוסלין בדיינים" [הלכות עדות פרק טז, הלכה ד].
במשפט העברי, סדק במראית הצדק, גם אם מדובר בעניין קטן, אף אם הוא רחוק, יכול ויביא לפסילת השופט מלישב בדין. כפי שפוסק הרמב"ם "אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אף על פי שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שוין בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו" [הלכות סנהדרין פרק כג, הלכה ו], ובעקבות הרמב"ם נפסק כך גם בשולחן ערוך [חו"מ סימן ז, הלכה ז].
על טעמו של הכלל עומד התלמוד הבבלי במסכת כתובות [קה;ב], לפיו שופט היושב בדין, שאחד הצדדים הוא 'אוהב', הרי שבעניינו הוא לא ימצא במעשיו דופי או לא יראה במצב של אוהבו נקודות לחובה, ועל זה הדרך בענייו משפטו של 'שונא' שם השופט לא יוכל לראות לשונא נקודות זכות בדינו.
ביסוד האיסורים מונחת ההכרה בנפש האדם ובחולשותיה, כאשר נטיית האדם תהיה אל מקום שליבו חפץ או נמצא, כפי שמשמיע לנו רבינו אשר, הרא"ש, "כי ענין הזכות והחובה מבצבצא באדם בלא כיון רשע. לפיכך באהבה מועטת לבו נוטה לזכות ובשנאה מועטת הלב נוטה לחובה [פסקי רא"ש סנהדרין פרק ג, סימן כג]. כלומר, דרכו של אדם בהכרעותיו היומיומיות לילך אחר נטיית ליבו, ולעיתים בצמתי הכרעה האדם מכריע בהתאם לדבר מה נוסף שמטה את הכף לכיוון מסויים. אלא, שתפיסה זו שיכולה להיות כלי עזר בחיי היום יום אינה מתאימה להליך השיפוטי. הליך שיפוטי יוכל להגשים את הייעוד האמיתי שלו כאשר השופט היושב בדין הוא אובייקטיבי לחלוטין, וכל הכרעה ותוצאה משפטית היא אפשרית אם זו תוכח. (ויגש תשפ)
