פרשתנו מתארת דו שיח נוקב, שמנהל אברהם עם הקב"ה. אברהם איש החסד עומד ומתפלל על הרשעים מסדום כאשר טענתו המרכזית של אברהם: 'חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט'. כאשר מתקבלת טענתו העקרונית, מתנהל משא ומתן אודות מנין הצדיקים הנדרש כדי להציל את העיר מחורבן. לאחר שהקב"ה הסכים שיהיו לפחות עשרה צדיקים, אברהם שותק הוא חדל לבקש ולהתפלל על סדום, שכן הוא מבין שאין לדרוש נוכחות שיש בה פחות ממספר זה. שעת השתיקה היא שעת הפרידה 'וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ'. ובלשונו של רש"י:' כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין'.
השכינה הלכה ואברהם שב למקומו. לפי פשוטו של מקרא אברהם חוזר מסדום לביתו בחברון. בזווית פרשנית אחרת ניתן לומר, שלא מדובר בחזרה למקום גאוגרפי אלא חזרה לשגרת החיים. אברהם משתדל בכל כוחו לשכנע את הקב"ה שלא יחריב את סדום, אולם מהרגע שלא היה ניתן לעשות זאת, אברהם חוזר לחייו הרגילים מתוך אמונה שלמה בהקב"ה.
אברהם לא חסך במאמציו והתפלל על שלומה של סדום ללא הרף עד שנסתתמו טענותיו. לאחר שתיקתו בשעה קשה זו אברהם עוזב הוא את המערכה, שב אל השגרה וחוזר להיות עבד ה'. אין הוא נוטש את אמונתו בבורא עולם. אברהם שב לעבודתו הקבועה להשפיע על העולם ולהמשיך ולהתמיד במצוות הכנסת אורחים.
בחודשים האחרונים היינו עסוקים בתפילה. במהלך מבצע 'שובו בנים' , מלחמת 'צוק איתן' וכן בחודשי אלול ותשרי. גם אם פעמים נדמה, שתפילתנו אינה מתקבלת, עלינו ללמוד מאברהם לחזור למקומנו מתוך אמונה בבורא עולם. ההשראה לכך טמונה במשפט אחד: 'וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר'. וכפי שמסביר רד"ק:
'ואף על פי שאנכי עפר ואפר לדבר כנגד כבודו ודבורו וכנגד משפטו, לא באתי אלא ללמוד ולדעת משפטו איך הוא'. ובצורה חדה מנסח הספורנו: ' הנה נא הואלתי לדבר, לשאול הספק שהיה אצלי בענין המשפט האלהי ואנכי עפר ואפר. ולא ירדתי עדיין לסוף כוונת דברי תשובתך'. אברהם מנסה להבין, אבל מתוך הכרה של אפסותו ביחס לבורא, שכן 'לא מחשבותי מחשבותיכם'. כך מצווה האדם להבין את המציאות וכפי שדורש התנחומא (האזינו סימן ד) על הפסוק: 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא' (דברים לב,ד)
'הצור תמים פעלו ישעיה אמר דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה) ודוד אמר דרשו ה' ועוזו וגו' (ד"ה =דברי הימים= א טז), למה אמר בקשו פניו תמיד ללמדך שהקב"ה יתברך שמו פעמים נראה ופעמים אינו נראה פעמים שומע ופעמים אינו רוצה לשמוע, פעמים עונה ופעמים אינו עונה פעמים נדרש ופעמים אינו נדרש פעמים מצוי ופעמים אינו מצוי, פעמים קרוב ופעמים אינו קרוב'.
גם כאשר התחושה היא שהוא נסתר מאיתנו בא הפסוק ואומר – 'בקשו פניו תמיד'. רק אדם שתמים פועלו יכול לבקש את פניו של הקב"ה תמיד. התפילה היא בראש ובראשונה צורך אנושי וכפי שכותב אלי ויזל:
' אהבה רבה אהבתנו" – כיצד ימשיך היהודי המודרני לומר זאת? הוא יאמר, מפני שיהודים אחרים אמרו זאת לפניו. יהיו אשר יהיו קשייו, הרגשתו היא, כי אסור לו להיות האחרון בשלשלת. אסור שהיא תיפסק בו. ביסודו של דבר, התפילה היא פועל אמונה במלוא מובן המילה, אמונה באלוקים, כאדון ההיסטוריה. אטימותו של אדם לתפילה הינה עונש, יותר מאשר חטא !!! להתפלל פירושו לפרוץ את הבדידות, את פחד הבדידות, מה שתורה עושה לשכל, תפילה עושה לנשמה. (וירא תשע"ה)
ואברהם שב למקומו
השארת תגובה