גר קטן ומעמד הר סיני

רצון הגר מניע את הליך הגיור, אבל אין ביקורת על סוג הרצון, ואין בחינה של סוג המניע שמפעיל את רצון המתגייר

פרק כ"ח

במהלך הדיון בגיור גר קטן, בספרות הראשונים עלתה האנלוגיה למעמד הר סיני: קטנים קיבלו את התורה, למרות שאין בהם דעת. לפי המסורת התלמודית,  במעמד הר סיני התחייבו עם ישראל והגרים לשמירת התורה. הגר, המצטרף לעם ישראל,  מצטרף לברית שנכרתה בסיני.

האנלוגיה שבין גיור למעמד הר סיני חשובה לשאלת הרצון כיסוד הגיור. כך מצינו בתלמוד: "'ויתיצבו בתחתית ההר', אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר" (שבת, פח, ע"א). מקור זה משקף קו יסוד מרכזי בספרות התלמודית: עם ישראל  חייב היה לקבל על עצמו את התורה. הכרח זה מעוגן בתשתית קיומו של עם ישראל והעולם כאחד. רב אבדימי מדגיש את הכורח שעם ישראל עמד בו. חכמים אחרים טוענים שכורח זה נעוץ בתבנית העולם: "[…] דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי', ה"א יתירה למה לי? – מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת, שם, שם).

רעיון הכורח הבסיסי שבקבלת התורה, עולה גם במקור אחר המציג עמדה הפוכה, שלפיה עם ישראל בחר בתורה: "'ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו', וכתיב: 'אלוה מתימן יבוא' וגו', מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן? א"ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה! אלא הכי אמרי: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה? ועל דא תברתהון, אמאי לא קבלתוה? אלא כך אומרים לפניו: רבש"ע, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל? דכתיב:  'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם! מיד אומר להם הקב"ה: הראשונות ישמיעונו, שנא': וראשונות ישמיענו, שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם" (עבודה זרה, ב, ע"ב). עיון בספרות המדרש והאגדה מלמד שיש קולות שונים בשאלת כפיית התורה על עם ישראל (ראו אפרים אלימלך אורבך, חז"ל פרקי אמונות ודעות, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 288 -290). לעניינו חשובה העובדה שחכמי ישראל חזרו והדגישו כי גם אם התורה נכפתה על עם ישראל, היא מחייבת התייצבות רצונית של האדם; על האדם לקבל עול תורה מתוך חירות. אם הוא אינו רוצה בתורה הריהו אנוס. לפיכך רבא מדגיש כי עם ישראל קיבל בסופו של דבר את התורה.

הרצון כיסוד הגיור הוא תבנית יסודית למחויבות יהודית, לפיכך, היא היסוד המכונן את הגיור. בפני גר החפץ להצטרף לעם ישראל ולהתחייבויותיו פתוחה דלת הגיור. לפי מכלול המקורות התלמודיים שבהם עסקנו עד כה, רצון הגר מניע את הליך הגיור, אבל הוא עצמו אינו מועמד למבחן. אין ביקורת על סוג הרצון, ואין בחינה של סוג המניע שמפעיל את רצון המתגייר. ביטוי עמוק לתפיסה זו מצוי במעשיו של הלל שבהם עסקנו באחד הפרקים הקודמים: הלל קיבל לגיור אדם שהתנה על הגיור ואמר: "גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב". שמאי. "גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל – גייריה" (שבת לא, ע"א). רש"י מפרש: " גייריה – וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, […] והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו". פירוש זה יוצר התאמה בין מעשה הלל לבין המסורת ההלכתית. אבל גם לפי פירוש זה, הגיור היה מוחלט וללא התניה; רצון המתגייר הוא היסוד המכריע בגיור (ראו עוד הרב חיים אמסלם, זרע ישראל, חלק א, עמ' רלו, ובמקורות המצוינים שם).

ברם, עמדה זו אינה אלא מסורת אחת בתוך השיח ההלכתי-התלמודי. בפרקים הבאים אעסוק בתפיסה אחרת המקנה חשיבות מיוחדת לסוג הרצון שמניע את המתגייר. במסגרת תפיסה זו נוצרה ההבחנה בין גיור שמניעו "לשם שמיים" לבין גיור שטעמיו אחרים. לאור זאת עולה שאלת היחס בין שתי המסורת ובכך נדון בהמשך.

(וארא תשפ"ג)