שווים ושווים יותר

החתירה לצמצום ההפליה עד למינימום חיונית לשם הטמעת ערכי המשפט העברי בעולם הדמוקרטי והמערבי בן ימינו

בלשון ימינו היו ההפליה האסורה – ובניסוחה חיובי, צידה השני של מטבע זו, עקרון היסוד של השוויון – לאבן פינה ויסוד מוסד במשפט החוקתי.

מאות פסקי דין עוסקים בחובת השוויון ובאיסור ההפליה. העיקרון המנחה מבוסס לרוב על כך ש"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם בזכויותיהם. כולם התברכו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה" (סעיף 1 להצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם).

אכן, המציאות שונה בהרבה. וכדבריו הנכוחים של ג'ורג' אורוול, היא מלמדת שאולי כולם שווים, אך יש כאלה "ששווים יותר". הרבה יותר.

כך, למשל, הפערים הכלכליים והחברתיים בחברה הישראלית בין העשירון העליון לתחתון, שנתוניהם מהווים אות קלון, והם מן הגדולים ביותר בעולם המערבי.

דו"ח ממדי העוני שפורסם השבוע פעם נוספת מלמד כי כחמישית(!) מאזרחי המדינה מצויים מתחת לקו העוני, עלייה של כחצי אחוז ביחס לשנה שעברה, בניגוד לירידה כמעט עקבית בעשור האחרון.

גם בהתחשב בהשגות שונות על הדרך לקביעת 'קו עוני' זה והשלכותיו, וגם בניכוי מרכיבי ה"כלכלה השחורה" (שמהווה חרפה כשלעצמה) שנתוניה אינם נכללים בדו"ח הביטוח הלאומי, מדובר בנתון מחפיר לגבי מדינה המתיימרת להיות מדינה יהודית.

לפי הדו"ח, בעיר הבירה ירושלים, "עיר הצדק קריה נאמנה", מצויים 42% מהתושבים מתחת לקו, בבני ברק 38%, וברהט כמעט חצי מהאנשים (45.5%) חיים מתחת לקו העוני.

תפיסת השוויון בת ימינו ואיסורי ההפליה מהווים אחד האתגרים הגדולים ביישום המשפט העברי בימינו. תורת ישראל מכירה בשונותם של בני האדם לא רק במישור העובדתי ("כשם שאין פרצופיהן שווים, כך אין דעותיהם [=מידותיהם ותכונות אופיים] שוות" אלא גם במישור הנורמטיבי-הלכתי-משפטי.

כידוע לכל, הלכות רבות הנטועות בעולמה של הלכה מבחינות באופן מובהק בין בני אדם. הן על רקע מִגדרי (גברים-נשים), הן על בסיס לאומי ודתי (יהודים-לא יהודים), או מעמדי-שבטי (כהנים ולויים לעומת בני שבטים אחרים) וכיוצ"ב.

ככלל, עקרון ה"ההבדלה" ניצב במוקדם של פרקים רבים בדת היהודית. אחד מביטוייו הבולטים הוא בברכות השחר שנאמרות מדי יום ביומו ("שלא עשני גוי", "שלא עשני אישה") או בברכה הנאמרת במוצאי שבת שבה אנו מברכים, בין השאר, על ההבדלה "בין ישראל לעמים".

פתרון-מה לפער שבין תפיסת השוויון בעולמו של המשפט העברי לבין הגישה המקובלת במשפט בן ימינו עשוי להתקבל על דרך גישת ה"הבחנה המותרת".

המשפט בן ימינו מגדיר "הפליה אסורה ופסולה" כאשר היא נעשית "בין שווים", בין בני אדם מאותו 'סוג'. לא כן כאשר נעשית פעולת הפליה בין מי "שאינם שווים", היכולה להיחשב כהבחנה מותרת, ולעתים אף כמעשה רצוי של מתן שוויון הזדמנויות או "העדפה מתקנת" המחייבת – לא רק מתירה – יחס שונה ומקל כלפי בני מגזר כלשהו.

כך, למשל, לא אחת נקבעים 'תנאי כניסה' קלים יותר לאנשים הנמנים עם מעמד סוציו-אקונומי נמוך, או ניתנת להם "העדפה מתקנת" בקבלתם לעבודה בשירות הציבורי.

עיון במקורות המשפט העברי מלמד שבשונה מהלשון הרווחת בימינו, השימוש במונח "הפליה" (ובשורש פ.ל.ה.) במקורות אינו בא תמיד במשמעות שלילית. לרוב הוא מציין הבחנה והבדלה עובדתית קיימת, לאו דווקא נורמטיבית ורצויה, בין מגזריי אוכלוסייה שונים על בסיס עובדתי או דתי.

כך, למשל, בפרשתנו מתוארת מכת הדֶבֶר בלשון הפליה: "וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר". וכך גם בתפילת-תקוות משה רבנו לאחר מעשה העגל: "וְנִפְלֵינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לג, טז).

לצד מקורות אלה, יש שלל מקורות המדברים בשבח השוויון. הן מקורות עתיקי יומין כגון "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה" (ויקרא כד, כב), או "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ" (מלאכי ב, י), והן מקורות חדשים יותר.

קו הגבול בין הפליה אסורה להבחנה מותרת הוא לעתים דק מן הדק. עיקרו נעוץ לא בשוֹנוּת העובדתית בין בני האדם, אלא במידת הרלוונטיות של שוֹנוּת זו לנושא הנדון.

כך, למשל, שחורים ולבנים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, הם בעלי שונות עובדתית מובהקת, אך בדרך כלל מנקודת מבט ערכית אין לה כל רלוונטיות בתחומי חיים רבים כגון רכישת השכלה, או הזכות לבחור ולהיבחר.

המציאות מלמדת שלא ניתן למגר לחלוטין את פערי ההפליה האסורה והפסולה בין בני האדם. אך החתירה לצמצומה עד למינימום חיונית לשם הטמעת ערכי המשפט העברי בעולם הדמוקרטי והמערבי בן ימינו הלכה למעשה, ולא רק כ"הלכתא למשיחא".

(וארא תשפ"ג)