החוזרים בתשובה שהפכו לשליחי חב"ד בסרי לנקה

בשם הרבי: שליחי חב"ד שמחכים למטיילים הישראליים במקומות שכוחי א-ל – תרתי משמע- עם פנים מאירות, אוכל כשר ואווירה של בית, נושאים עימם ויתורים רבים וקשיים. מבט מבפנים אל חייהם של שליחי חב"ד בסרי לנקה, שחזרו בתשובה, התגלגלו לשליחות מאתגרת ולמרות הכל – לא מצטערים לרגע

הילדים של רוני ונעמי ארד הם הילדים היהודים היחידים שגרים בסרי לנקה. הקטנים משחקים בגן ילדים שכולל אותם – ואת עצמם, והגדולים לומדים בבית הספר דרך הזום, עוד הרבה לפני שכולנו ידענו מה זה.

5 שנים שהם גרים בסרילנקה, אי טרופי באוקיינוס ההודי עם חופים קסומים המושכים אליהם גולשים רבים וגם סתם מטיילים. רוני ונעמי הם שליחי חב"ד בחופי סרי לנקה, והם מרכזים את פעילות בתי חב"ד במדינה, שנכון להיום עומדים על 3 במספר. הם לקחו על עצמם את המשימה לחיות בקצה העולם, בלי משפחה, קהילה וחברים – להם או לילדיהם, כדי לתת מענה יהודי למטיילים שמגיעים לסרי לנקה, בשליחותו של הרבי.

הם נראים ומדברים כחב"דניקים לכל דבר, משלבים מושגים חסידיים בשיחה וחיים את עולם השליחות, אבל לא תמיד זה היה ככה.

רוני גדל הכי רחוק שאפשר מחצרו של הרבי. בבית חילוני 'למהדרין', כהגדרתו, בצפון תל אביב. הוריו היו גרושים מאז שנולד, והוא גדל עם אמו שהייתה אדם מאוד רוחני, ממנה ינק את הרעיון שיש כח עליון. "הנושא שיש משהו מעבר לעניינים הגשמיים נכח אצלנו בבית: החל מרייקי, כוחות אנרגטיים של אבני קריסטלים ועד ממש תקשור ומדיומים, כל הדברים האלה היו אצלנו בבית על השולחן באופן טבעי, כחלק מההווי בבית", הוא נזכר.

"גדלתי לתוך המציאות הזאת בתור נער, אבל אף פעם זה לא עניין אותי יותר מדי", הוא ממשיך. עקב בעיות קשב וריכוז התקשה להשתלב בבית הספר ולא הצליח מבחינה לימודית. גם הצבא לא גייס אותו- בגלל 'עניינים' שעשה בתיכון, ובעקבות מפגש עם הספר "האלכימאי" (פאולו קאולו) שעוסק בחיפוש עצמי, הוא יצא למסע כזה, וחיפש דרכים לעבודה רוחנית וגילוי עצמי. חיפש – ולא מצא.

לאחר כמעט עשור של חיפוש רוחני, רוני נפגש לראשונה עם אנשים דתיים, ועם היהדות בפרט, בגיל 27. "זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אנשים שהם כמוני, מדברים את השפה שלי – והם היו דתיים שומרי תורה ומצוות. זה פתח אותי לרעיון שאולי יש ביהדות משהו, אולי זה מתאים לנפש שלי?", הוא תהה. שנה לאחר מכן, כשכבר היה פתוח לרעיון של חזרה בתשובה, נפגש עם מכר חב"דניק שחזר בתשובה שהכיר לו את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד.

רוני: "התחלנו ללמוד תניא, והמשפטים הראשונים בספר התניא כבר תפסו אותי. ברעיונות שעולים בתניא היה משהו אחר לחלוטין ממה שפגשתי עד אז. משם קיבלתי החלטה מאוד שכלית ופשוטה שאני הולך על זה, על תורה ומצוות. קפצתי למים, ומשם זה היה די זריז. נכנסתי לישיבה של חב"ד, טסתי ל-770 (מרכז חב"ד העולמי, ל.ש), וכשחזרתי החלטתי להתחתן, ונפגשתי עם נעמי".

גם נעמי נמשכה לחב"ד בעקבות ספר התניא. היא גדלה במעלה אדומים, בבית דתי לאומי, ומגדירה עצמה כמי שבעבר נרתעה מחב"ד ולא התחברה לדרכם. אחרי שנתיים של שירות לאומי ושנת לימודים בתואר לפסיכולוגיה וכלכלה, טסה לטיול הגדול בהודו. "תוך כדי הטיול עלו לי הרבה מאוד שאלות שניקרו בי לאורך זמן", היא מתארת. בשלב מסוים של הטיול הגיעה לעיירה מרכזית בהודו בשם פושקר, ונכנסה לבית חב"ד, שם הצטרפה לשיעור תניא. היא החלה ללמוד ולהעמיק, ומשהו טלטל אותה. "משהו בלימוד גרם לי לשאול הרבה שאלות על החיים, והייתה שם תפנית, רגע של אומץ להסכים לתת לזה לעבור דרכי. זו הייתה החלטה משמעותית; הייתי באמצע לימודי תואר והחלטתי לא לחזור לארץ, אלא להמשיך ללמוד חסידות בבית חב"ד בהודו".

גם כשחזרה לארץ, נעמי לא הצליחה להשתחרר מהתחושות שחוותה בהודו, ובתהליך ארוך היא הצטרפה לחב"ד, התחילה תואר חדש, והסכימה להיפגש בשידוך עם חב"דניק חוזר בתשובה – רוני שמו.

נוסעים לשליחות

רוני ונעמי נשואים כ-9 שנים, ולהם ארבעה ילדים. בחמש השנים האחרונות הם מנהלים את בית חב"ד בסרי לנקה. מדובר במדינה מוסלמית בה אין שגרירות ישראלית, ומעבר להיותם של בתי החב"ד מקום למענה יהודי ובית ליהודים ולישראלים שפוקדים את המדינה, רוני ונעמי משמשים כנציגים הלא רשמיים של כל ישראלי ויהודי שזקוק לעזרה בנושאים דיפלומטיים, בריאותיים או מקרי חירום.

וזה לא היה ברור להם מראש שהם יחיו את חייהם במדינת עולם שלישי מוסלמית, שתהיה עבורם כבית. בית – שקשה להתרגל אליו.

נעמי הכירה את רעיון השליחות מהתקופה שבה טיילה בהודו והתחברה לחב"ד. היא אמנם התרשמה ונהנתה מהשהות שם, אבל לא ראתה את עצמה חיה ככה. היא נזכרת: "היה לי ברור שנעשה שליחות, אבל רק לתקופה מסוימת, כי חב"ד אלו חיים של נתינה, וזה משהו משמעותי מאוד בשיח שם, אבל לא חשבתי שנהפוך את זה ממש לשליחות של הרבי. אז כשהילד הבכור שלנו היה בן חצי שנה ורוני מאוד רצה שנחווה את החוויה הזאת וניסע רק לחגים כדי לעזור בבית חב"ד – זו הייתה הזדמנות".

הם היו אמורים רק לסייע לבית חב"ד בהודו, אבל לבסוף מצאו את עצמם במקום השליחים הקבועים, שלא הצליחו להגיע. עם תיק קטן שארזו ותינוק קטן שנשאו, במקום 3 שבועות, לבסוף נשארו בבית חב"ד בהודו למשך 5 חודשים. החוויה, יחד עם ההבנה של המשמעות שיש בשליחות וכמה זה מתאים לשניהם, הותירה בהם חותם, ופתחה צוהר לרעיון שגם הם יום אחד ייסעו לשליחות כזו.

בעיה רפואית שצצה ונפתרה, עוררה בנעמי צורך להודות לקב"ה, ולעשות משהו מעל ההיגיון, "מעל טעם ודעת", לדבריה, ובמקביל, רוני שמע שמחפשים שליחים לבית חב"ד בחופי סרי לנקה, הם נסעו, ומאז הכל היסטוריה; הם הקימו 2 בתי חב"ד ונשארו לגור שם.

האור של היהדות נתפס

והמטיילים – מגיעים בהמוניהם, מכל גווני העם. יש את מי שמגיעים בשביל החבר'ה הישראלים שמתקבצים בבית חב"ד, יש את מי שבאים כדי לאכול את האוכל המפורסם של מסעדת בית החב"ד, וכמובן – סעודות השבת והחגים הן גולת הכותרת.

נעמי: "זכינו ב"ה לראות הרבה ברכה בעשיה שלנו; גם במובן הפשוט והגשמי שכיף בבית חב"ד וטעים ונעים ויש אוכל כשר – אנחנו זוכים לתת מענה יהודי, וגם, במובן היותר עמוק של שיח ולימוד, שמאוד חשוב לרוני ולי.

"אחד הדברים שהכי מרגשים אותי זו לא החזרה בתשובה, או שהמטיילים יהפכו להיות חב"דניקים, אלא עצם זה שיהודי פוגש מה זה בכלל להיות יהודי. זו הפעם הראשונה שהם מסכימים להיפתח לזה ממקום שלא כופה עליהם ולא מרגיש להם חנוק. משהו מהאור של היהדות נתפס, וב"ה באמת זה גם הרבה יותר קל שם; בסביבה הזו הבן אדם יותר פתוח".

"העניין של המפגש משמעותי עבורנו", מוסיף רוני. "להיפגש עם האנשים; הם רואים שהחרדים הם בני אדם. הם אולי באים לאכול, אבל בהמשך הם מגיעים סתם כי נעים להם לבוא אלינו, והם יגיעו לשמוע את ההרצאה על הסיפור האישי שלי, או לשיעורים".

ב-5 שנות פעילותם, נוצרה קהילה של מטיילים ששומרים על קשר שבועי עם רוני ונעמי, מבקרים אותם כשהם בארץ, מתייעצים איתם בנושאים שונים ומאזינים לשיעורים שבועיים שהם מעבירים בזום. חלקם התקרבו לדת או ממש חזרו בתשובה, וחלק פשוט נקשרו לבני הזוג וחשוב להם לשמור איתם על קשר קרוב, מעבר לקשר על בסיס מענה יהודי שעולה מדי פעם.

 

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי זו לא החזרה בתשובה, או שהמטיילים יהפכו להיות חב"דניקים, אלא עצם זה שיהודי פוגש מה זה בכלל להיות יהודי. זו הפעם הראשונה שהם מסכימים להיפתח לזה ומשהו מהאור של היהדות נתפס

 

לפעמים גם קשה

למרות הסיפוק והשליחות, ועם כל החברויות שנוצרו – החוויה כשליחים, בוודאי במדינה רחוקה ולא מפותחת כמו סרי לנקה, היא מאתגרת ובודדת.

נעמי משתפת בכנות: "אני מרגישה זכות להיות שליחה של הרבי בסרי לנקה. אני חושבת שבזכות הרבי אני שם, אחרת לא היו לי את הכוחות. אני לא אשקר, מאוד קשה לי לפעמים. הפרידה מהקרובים בישראל מאוד קשה לי, וגם הבדידות. אין לנו שם משפחה, וחברה, אין קהילה קבועה – אלו כל הזמן אנשים שבאים והולכים. נכון, אנשים נכנסו לנו ללב ויש לנו קשר איתם, אבל זה לא כמו חברה או אחות, זה קשר מסוים, קשר בתפקיד, אני השליחה. וגם לילדים אין שום חברה ומסגרות – החינוך ביתי לגמרי; הגן שלהם בבית, ואין להם שום חברים בגיל שלהם חוץ מהאחים שלהם".

מעבר לבדידות, סרי לנקה מעמידה קשיים טכניים לא מעטים בפני השליחים.

רוני: "סרי לנקה זו אחת הנקודות הכי רחוקות מקהילה יהודית שיש בעולם, וזה דבר משמעותי. אצלנו מדובר במרחקים של 10 שעות טיסה לארץ, 10 שעות טיסה לאוסטרליה, ולרוסיה – טיסה של 7 שעות. כך שבעצם, הקהילה היהודית הכי קרובה אלינו; שיש בה מוהל, אוכל כשר, שחיטה כשרה ועוד, נמצאת במרחק 7 שעות טיסה, אז זה בהחלט מאוד קיצוני אצלנו לעומת מקומות אחרים בעולם".

"סרי לנקה זו מדינה לא מפותחת, זה ממש כמו לחזור 100 שנה אחורה", נעמי מוסיפה. "המרחק מהקהילות היהודיות לא פשוט – החוויה היא מאוד אחרת. למשל, אין סופגניה או חלה. יש לך רק קמח, ביצים ומים ואת צריכה להכין הכל מאפס. אין אוכל כשר ויש המון דברים שאי אפשר לייבא – וזה גם לא כלכלי. אנחנו צריכים לעשות שחיטה כשרה בעצמנו, ובשביל זה להביא שוחט מאוסטרליה, לקנות 400 ק"ג מלח, לשכור מפעל, ועוד, מהפרט הכי קטן עד הפרט הכי גדול – הכל עלינו. זו חוויה קיצונית. אין איזון".

ועכשיו, כשבגלל הקורונה בשנה וחצי האחרונות הם מנהלים את המקום מרחוק, תוך שהם מתגוררים בארץ, הפשטות שבחיים בישראל בולטת עוד יותר, כמו שרוני מספר: "שמנו לב עד כמה בן אדם רגיל שחי ועובד פה בארץ בעבודה נורמלית, נפגש עם אנשים ומפתח המון קשרים אמתיים בחיים שלו. אבל, מצד שני- הקשרים החבריים העמוקים שהוא מפתח עם האנשים שהוא פוגש הם מעטים, ואצלנו בבית חב"ד מדובר במאות אנשים בשנה. אז אנחנו חווים את המתנה שבזה, ועם זאת, זה לא עוזר עם הקושי והחוסר של המשפחה, הקהילה והחברים הקבועים".

"זה צף במיוחד עכשיו, אחרי שהיינו פה בארץ למשך תקופה וחווינו את החיים הנורמליים שבהם יש מסגרת, ולילדים יש חברה, ויש משפחה ויש אוכל כשר לקנות", נעמי מצטרפת.

 

אין סופגניה או חלה. יש לך רק קמח, ביצים ומים ואת צריכה להכין הכל מאפס. אין אוכל כשר ואנחנו צריכים לעשות שחיטה כשרה בעצמנו, ובשביל זה להביא שוחט מאוסטרליה, לקנות 400 ק"ג מלח, לשכור מפעל, ועוד, מהפרט הכי קטן עד הפרט הכי גדול – הכל עלינו

איפה צריך אותי?

עם כל זאת, אחרי תקופה ארוכה בארץ הם מתגעגעים לעשיה המשמעותית שלהם בסרי לנקה, אליה יחזרו בקיץ הקרוב; 400 איש בליל הסדר שבאמצע הטיול שלהם עורכים סדר פסח ואוכלים מצה, סעודות שבת המוניות, מאות מטיילים שהם פותחים עבורם את דלת ביתם ונכנסים להם עמוק ללב, ותחושת שליחות חזקה – זה לא משהו שקל להשאיר מאחור.

"יש דיסוננס, ברמה הפרטית של החיים שלנו והמשפחה – זה לא פשוט. אבל מהצד השני, הקב"ה שם אותנו שם בהשגחה פרטית. נבחרתי למשהו", נעמי מתארת חוויה חזקה של זכות, וממשיכה: "זה משהו שהוא מעל ההיגיון. באנו לבשר את הבשורה ולהיות בית לכל יהודי. זו חוכמה גדולה של הרבי – שמצד אחד יש את העניין של חסיד הוא חסיד – הוא בטל; הוא יודע שהמציאות שלו היא לא הנקודה, וזה מה שמאפשר לו לעשות את העשייה המשמעותית הזאת למרות הקשיים. ויחד עם זאת, השליחות הזו היא הכי מתאימה לנו, היא הכי אנחנו".

ורוני, ממשיך לשתף בכנות: "לצד הקשיים, אלו חיים אחרים ומלאי משמעות ועשייה – כל מה שבן אדם רגיל חולם עליו כשהוא מנסה למצוא משמעות לחייו – אצלנו אנחנו פשוט פותחים בבוקר את הדלת ועד 11 בלילה עוסקים בעניינים של משמעות וחיבורים עמוקים, לימוד ומפגשים.

"יש פה סוג של נטיית הפכים. את הדבר הכי בסיסי שבן אדם בוחר בחיים שלו – איפה לגור, באיזו סביבה לחיות, מי תהיה הקהילה שלו ועם מי יגדלו הילדים שלו – שליחי חב"ד בכל העולם לא בוחרים, אלא חושבים איפה צריך אותם ואיפה הם ינצלו את הפוטנציאל שהקב"ה נתן להם בצורה הכי טובה למען עם ישראל. אז מלכתחילה לכל שליח חב"ד יש את המקום הלא פשוט הזה, ואצלנו יש גם את הקשיים המיוחדים שלנו, ומצד שני יש את הצדדים היפים של זה; אנחנו מרגישים שזו זכות גדולה לקחת חלק בדבר הזה, ושהקמנו את הדבר הזה ויש לנו חלק במפעל הזה שנקרא שליחי הרבי".

את הדבר הכי בסיסי שבן אדם בוחר בחיים שלו – איפה לגור, באיזו סביבה לחיות, מי תהיה הקהילה שלו ועם מי יגדלו הילדים שלו – שליחי חב"ד בכל העולם לא בוחרים, אלא חושבים איפה צריך אותם

ואת המפעל הזה, הם כמהים לפתח; לפתוח בתי חב"ד נוספים ולרכוש מבני קבע, ולהיערך לנתינת מענה הולם לשיא מטיילים חדשים – עם כעשרת אלפים מטיילים שפוקדים את סרי לנקה בשנה, מספר שצפוי לעלות- בעיקר בעקבות הסכמי אברהם.

"היום סרי לנקה היא המגדלור העולה של תיירות במזרח", אומר רוני. "בתור בית חב"ד אנחנו לא קוראים ליהודים לעזוב את א"י למטרות של טיול והנאה, אבל מספר המטיילים הולך ועולה וצפוי להמשיך לעלות- הסכמי אברהם שינו את התמונה של התיירות הישראלית בסרי לנקה, הטיסות התקצרו ולא רחוק היום שיהיו טיסות ישירות, ואחנו רוצים לעזור לחבר'ה הצעירים וגם לבשר את הבשורה.

"כשהגענו לסרי לנקה לפני 5 שנים היה שם בית חב"ד אחד. במהלך השנים הללו פתחנו בתי חב"ד נוספים ועכשיו אנחנו עובדים על בניה של שניים נוספים, ונמצאים בתהליכים של קניית שטח, מכיוון שזה מורכב להיות תלויים בבעל הבית המקומי כשכירים, ואנחנו בעיצומו של מסע גיוס כספים גדול שמבוסס בעיקר על המטיילים שלנו, וצריכים דחיפה בנושא", הוא מתאר, ומקווה שימשיכו להפיץ את אורם בכל רחבי האי.

בימים אלו סרי לנקה נמצאת במצב חירום; נשיא המדינה גוטביה רג'פקסה, הכריז על סגר במדינה בשל הפגנות אלימות נגד הממשלה במחאה על קריסה כלכלית חמורה. רוני ונעמי נמצאים בקשר עם בתי החב"ד, הישראלים המטיילים והוריהם המודאגים ומדגישים כי חשוב לסרי לנקאים שהתיירות תימשך, ולמטיילים הנמצאים שם אין מה לחשוש, והם סבורים שתוך ימים ספורים המקום ישוב להיות גן עדן לתיירים.