אגדה ושמה "רצון הרוב"

האם אנשי ימין היו מסכימים לבצע את המהפכה החוקתית הנוכחית כבר בערב הבחירות, ועוד בטרם היה ידוע מי יעלה לשלטון?

עו"ד דוד קורצווייל

בסערת הויכוח הציבורי הלוהט, המתנהל בימים אלו סביב המהפכה החוקתית שמפלגת השלטון מקדמת, עולה הטענה כי "זהו רצון הרוב". ברשימה זאת אבקש לנתץ טיעון מוטעה זה הן מבחינה משפטית-מוסרית והן מבחינה עובדתית.

מהבחינה המשפטית-מוסרית, "רוב" אינו חזות הכול, וגם הרוב עצמו לא יסכים כי לעולם "רוב" יוכל להכריע כל דבר. כך לדוגמא: בדיני חברות, כאשר מבקשים להעביר החלטה בוועדת ביקורת, אין די בכך שהחלטה תתקבל ברוב, אלא קיימת דרישה שרוב המצביעים יהיו דירקטורים בלתי תלויים בבעלי השליטה של החברה, ובנוסף שאחד הדירקטורים אף יהיה דירקטור חיצוני. נקודת המוצא היא שלא ניתן לאפשר לבעל שליטה בחברה לנצל את הרוב הקיים לו בדירקטוריון ובכך לעשות ככל העולה על רוחו. כך גם במרחב הפוליטי, אין לאפשר מצב שרוב יוכל לנצל את כוחו לעריצות במיעוט. די לנו בדוגמא הבאה: אם תחליט הקואליציה לחוקק "חוק יסוד: פטור מיסים לחרדים", האם ניתן יהיה להצדיק חוק מפלה, מקומם ובלתי מוסרי שכזה בנימוק שזהו "רצון הרוב"?! לפיכך, בכל תחומי המשפט ובכל המשטרים הדמוקרטיים, קיימים כלים המגבילים את כוחו של הרוב והקובעים קווים אדומים שאותם הרוב לא יוכל לחצות, גם לא בטענה כי "זהו רצון הרוב".

כפי שכבר ציינתי, הטענה כי "זהו רצון הרוב" אף אינה נכונה מבחינה עובדתית. אחת ההתמחויות בביצוע סקרי דעת קהל, היא ההתמחות כיצד לנסח שאלה מסוימת. שני סקרי דעת קהל יכולים להציג תוצאות מנוגדות. ניתוח מעמיק שיחתור לאיתור ההבדל הקוטבי שבין תוצאות הסקרים, יגלה כי בכל אחד מהסקרים השאלה שהוצגה לקהל נוסחה אחרת, והשוני במענה נעוץ רק באופן ניסוח השאלה.

אם נשאל את אנשי הימין: האם אתם תומכים ביצירת מצב חוקי שלפיו ממשלת שמאל, אם תקום, תוכל למנות את כל שופטי בית המשפט העליון? האם תסכימו למציאות חוקית שהשמאל יוכל לחוקק חוקי יסוד בהתאם להשקפתו, וחוקים אלו יהיו חסינים מביקורת שיפוטית? האם תסכימו שיהיה מצב חוקי שבו השלטון יוכל לחוקק חוק יסוד הפוטר ערבים משירות צבאי וממיסים וחוק זה יהיה חסין מביקורת שיפוטית? ברור לכול כי המענה לכך יהיה שלילי. והרי המהפכה המוצעת היא בדיוק יצירת מצב חוקי שמאפשר את כל מה שכבר מוסכם שאנשי ימין היו מתנגדים אליו!

ניתן להציע מענה לטענותיי, מעורר חלחלה כשלעצמו, שלפיו אנשי הימין אכן לא יסכימו למציאות משפטית שתאפשר לשמאל את כל שהוצע לעיל, אך יחד עם זאת הם כן יתמכו במהפכה הנוכחית בשל הסיבה ההיפותטית הבאה: כפי שהשר יריב לוין ציין, המהפכה הנוכחית היא רק פרק ראשון בתוכנית מקיפה למהפכה כוללת. אולם, לאחר שיחוקק החוק המונע מבג"ץ כל ביקורת על חוקי יסוד, ישונה סעיף 8 לחוק יסוד הכנסת, והקביעה הנוכחית שכנסת מכהנת 4 שנים, תשונה לקביעה שכנסת מכהנת 40 שנים, כביכול שינוי מינורי של סיפרה בחוק יסוד, ובמציאות המשפטית החדשה הוא יהיה מוגן מביקורת בג"ץ. אם כך, נופל לו החשש שהמצב החוקי החדש יוכל לשרת את השמאל, שהרי זה לא יחזור בעתיד הנראה לעין לשלטון.

משחר ההיסטוריה קיימים חילוקי הדעות בדבר הדרך הנאותה ליצירת "אמנה חברתית" שתקבע את עקרונות הממשל ואת הצדק החלוקתי בין כלל אזרחי המדינה. בהגות המדינית נשברו קולמוסים רבים על הצעות לפתרון, מי בכה ומי בכה. אך הפתרון הבולט הן בהגינות ובצדק, והן בנטרול אינטרסים ונגיעות בעלי עניין, הוא זה שהגה הפילוסוף האמריקאי הנודע ג'ון רולס. בספרו "תיאוריה של צדק" הציע רולס ליצור מבנה תיאורטי, אשר כונה על ידו "מסך הבערות". על פי מבנה זה, על מקבלי ההחלטות להתייצב מאחורי "מסך של בערות" המונע מהם לדעת האם הם שמאל או ימין, האם הם עניים או עשירים, ועליהם לקבל החלטות ועקרונות ממשל שיתאימו להם בין אם יהיו עניים או עשירים, אנשי שמאל או ימין.

ובתרגום לפולמוס הנוכחי, השאלה שצריכה להישאל היא האם אנשי ימין היו מסכימים לבצע את המהפכה החוקתית הנוכחית כבר בערב הבחירות, ועוד בטרם היה ידוע מי יעלה לשלטון? ובמילים אחרות: כאשר אנו חפצים לדעת מהי עמדת הרוב הלגיטימית בסוגיות חוקתיות, עלינו לשאול מהי עמדת הרוב המצוי מעבר למסך הבערות. מי שאינו מצוי מעבר למסך הבערות, אינו יכול לצור רוב שיש לו משמעות מוסרית, שהרי הוא בעל עניין, וככזה הוא מבקש לנצל את כוחו מעבר לגבולות הלגיטימיים.

(וארא תשפ"ג)