#מלחמת אחים – זה לא הפתרון

לפני שנים חבר שלנו טייל באירופה, הוא עצר מישהו שזיהה אותו כישראלי ברחוב (סנדלי שורש. קל). א, חבר שלנו, פנה אל הבחור ואמר לו: "סליחה, אחי, מה השעה?" והבחור הסתובב ואמר לו: "אל תקרא לי אחי". בשביל לא להישאר במתח רק נגיד שהוא כן אמר לו שהשעה שלוש וחצי. אבל הטעם היה מר כל כך שכבר לא עניין את א. מה השעה.

סוג הקרבה 'אחים' מאתגר באופן מיוחד. זוגיות אפשר לפרק, לילדים והורים יש ביניהם לרוב חוט יסודי של טבעיות ושייכות. אבל אחים זה מקרה הגורל או ההשגחה של אנשים שנולדו באופן לא בחירי לאותה משפחה. אח שלך או אחותך יכולים להיות אדם שבחיים לא היית בוחר כחבר. קצת נתקעת איתו. לפעמים זה עובד- הזכרונות המשותפים, המטרות המשפחתיות המשותפות, ולפעמים זה לא, השוני עולה על החיבור. אחים זה קשר שאין בו טבעיות כמו הורה – ילד ואין בו בחירה של אהבה כמו זוגיות ואין בו בחירה של שיתוף ותחומי עניין משותפים כמו חברים.

הביטוי "אנשים אחים אנחנו" נאמר כהצעה לפרידה. בין אברהם ללוט ובעיקר בין הרועים שלהם, היה כל כך הרבה מתח שבגלל ש'אנשים אחים אנחנו' הצעד שיהיה הכי נכון לנו זה להיפרד. אחד לימין ואחד לשמאל, 'לא אכפת לי לאיזה כיוון' אומר אברהם, מציע ההצעה, 'תבחר אתה כיוון ואני אתפוס מרחק לצד השני'. לפעמים השלום הכי גדול יכול להיעשות דרך פרידה. לא תמיד הרצאות ופגישות משותפות יכולות להביא לקרבה. להיפך- הצד שמרגיש שהוא בא במשימת ערבות הדדית ותחושת 'אחים' יכול לחטוף דלי מים קרים על הראש כשהבועה הזאת תתפוצץ בפניו. זה קורה לפעמים בסמינריוני גשר, זה קורה בראיונות בטלוויזיה, ה'אח' שבא חדור בתפיסת שליחות ואידאל יכול לחטוף סטירת לחי כשיגלה שהצד השני לא מגיע עם אותה הנחת יסוד בכלל. צריך להיות יצירתי ואמיץ ולמצוא אסטרטגיה אחרת לתקשורת שלא מבוססת על הנחות משותפות.

בטוויטר מדווחים על עליה חדה ומשמעותית בשימוש במושג "מלחמת אחים". ההשטאג מציף את הרשתות החברתיות, המערכונים הסאטיריים חוגגים, התבטאויות של פוליטיקאים ומנהיגים, בדיחות שהופכות לציניות ארסית ופוסטים בפייסבוק מימין ומשמאל. נראה שהשד הכלוא בבקבוק רק חיכה למחלוקת בין תומכי הרפורמה המשפטית או מתנגדיה (שכנראה רובנו כך או כך לא בדיוק מבינים אותה).

אולי בגלל שאני כותבת סיפורים אני מתארת תיאורים בעיני רוחי, תיאורים פלסטיים עד הפרט האחרון. זה בדרך כלל יעיל לכתיבת סיפור, זה מעשיר את הכתיבה, את הדמות, מוסיף לאמינות הסיפור, אבל לפעמים אני צריכה להילחם בזה, כשיש פיגוע למשל, או אסון אחר, באופן אינסטינקטיבי אני מתארת לי את כל האירוע לפרטי פרטיו הגרפיים, הרגשיים. תאמינו לי, זה לא מוסיף נחת. אני מספרת את זה כי כשזורקים את הביטוי 'מלחמת אחים', אני מתחילה לדמיין. ככל שאני מדמיינת את זה הביטוי נראה לי מופרך יותר. מה, אשכרה אנשים יירו בי ברחוב? התיק שלי יעוף על הרצפה ויתקשרו לאמבולנס? מי יתקשר? מישהו מהמחנה שלי? מגן דוד אדום יהיה של כולם או שיהיו חברות פרטיות ועל היד נענוד צמיד שיוכיח לאיזה קבוצה אנחנו שייכים ואיזה אמבולנס צריך להזמין לנו? אולי לא יצטרכו צמיד כי יזהו מה הדעה הפוליטית שלי לפי החצאית והמטפחת?

אני יכולה להבין את הפנטזיה. יש פנטזיה כזאת, לא רק פוליטית, גם במריבה בבית, מריבה זוגית, מריבה עם ילד, עם אח. שפשוט נעיף הכל, הכל.  שכל הכעס יתנקז ויתנקה בבום אחד, פיצוץ גרעיני שלא משנה מה יהיו ההשלכות שלו העיקר שמה שיש עכשיו יחרב. אבל באמת, למרבה הצער, בעיות פותרים רק בעבודה קשה, לאט לאט, חלק לא פתירות, חלק דורשות ויתורים כואבים מכל הצדדים אבל אין מציאות כזאת של בום וגמרנו, אין.

(וארא תשפ"ג)