שני זוגות אחים ה'אורים ותומים'

אשר מנחם, יעקב ישראל, הלל מנחם, יגל יעקב, הי"ד, שנרצחו בידי בני עוולה בתוך שבועיים כאשר להם שמות זהים "מנחם ויעקב". איך מנחמים אם ששכלה שני בנים? "עם שלם מדממים וכואבים את לכתם של הקדושים – שני זוגות אחים", שעלו בסערה השמימה בנסיבות דומות, ובשמות זהים.

פרשת תצווה מתמקדת בכהנים. הכהן הגדול היה לבוש שמונה בגדים. תיאור בגדי אהרון המופיע בפרשה מפורט ביותר, אתעכב על האפוד, החושן וה'אורים ותומים'. בתורה נאמר "וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב… מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב…וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ד' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (שמות כ"ח, ו'-י"ב). האפוד, מעין סינר ארוך על בגדי הכהן הגדול, היה קשור על-ידי חגורה מיוחדת, חֵשֶׁב האפוד, ומוחזק על כתפי הכהן הגדול בעזרת כתפות ועליהן שתי אבני שֹׁהַם. על האבנים נחקקו שמות שבטי ישראל. אהרון נושא על-ידן את שמות השבטים בבואו אל המשכן לעבוד את הא-לוקים. הכהן הגדול לא יכול היה לראות את השמות החקוקים באבנים שעל כתפיו, עליו לזכור את תפקידו, שלוחם של ישראל לפני ד'.

בהמשך נאמר "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט… וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן..וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם… וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ד' תָּמִיד" (שם, ט"ו-כ"א, וכ"ט-ל"א). החושן היה בד ועליו מסגרת ובתוכה ארבעה טורים של שלוש אבנים יקרות בכל טור, סך-הכל 12 אבנים. גם בחשן חקוקים שמות השבטים באבנים, אלא שכאן לכל שבט יש אבן ייחודית לשמו. כדי לזכור צריך לפרט, לכל שבט יש שם, לכל שבט יש מעשים, היסטוריה, אבן בגוון משלו. לומר, לא די בכך תזכור את עם ישראל בכללותו. יש בנו סיפורים מגוונים שצריך לאפשר להם את מקומם וייחודם. בחושן נצטוו לשים שנים עשר אבנים טובות שכתובים בהן שמות השבטים. מעיון בתנ"ך נראה שהשימוש בהם היה בהקשר הציבורי, בחלוקת הארץ, בקבלת החלטות מדיניות כמו יציאה למלחמה.

חז"ל ניסחו זאת כך, "ואין נשאלים אלא למלך ולאב בית דין ולמי שהציבור צריך לו" (משנה יומא, פ"ז מ"ה). בספר שמואל מסופר ששאול ניסה פעמיים לשאול ב'אורים ותומים' ולא נענה "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּא-לוקים, הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא". כך גם לפני המלחמה בגלבוע שממנה לא שב "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּד' וְלֹא עָנָהוּ ד' גַּם בַּחֲלֹמוֹת, גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִים" (שמואל א', כ"ח, ו') הפסוק מתאר את קצפו של שמואל על שאול כשהלך לבעלת האוב "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי?! ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וד' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה". מחוסר אונים שאול פונה לשמואל.

הגמרא זיהתה ששאול פנה לכולם מלבד ל'אורים ותומים', והסבירה זאת "משום דקטליה לנוב עיר הכוהנים" (ברכות י"ב ע"ב), הריגת כוהני העיר נוב שללה ממנו את האפשרות לשאול ב'אורים ותומים'. על מנת שה'אורים ותומים' יפעלו כראוי, צריך הנשאל להיות אדם ראוי – ושתיקתם הייתה בבחינת עונש לשאול השואל.

אבני האפוד הן סמלם של שבטים שהם שונים באופיים, שמתנקזים יחד אל תוך חזהו-ליבו-תודעתו של הכהן הגדול. המסר התמידי והאקטואלי – לעתים החברה הישראלית חווה תופעות של רדיפה והשתקה של קבוצות תוך חוסר סובלנות למגוון דעות, צבעים וזהויות.

השבוע יחול חג הפורים. המן זיהה שלמרות הפיזור של העם היהודי, ישנה אחדות ביניהם …"יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם) "אסתר ג', ח').

הרב קוק הסביר את טעם האחדות העם למרות בליל הדעות השונות, "…אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה הא-לוקי של כנסת ישראל, שהוא לה סגולה עצמית שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים… להיות מתעוררת בקרב אנשי לב ורוח בעת ירידתה של האומה… להבחין שעם כל זה כח ישראל גדול הוא ועצום לא-לוקיו ולהסתכל במאור הפנימי" (אורות, עמ' קמ"ח, ב').

הגמרא אומרת שעל הכהן היה לקרוא נכון את  צירוף אותיות. צריך שאר רוח לצד הארת האותיות. בבניית המשכן לכולם הייתה מעורבות. המשכן הוא קולקטיב של בנייה משותפת שכולם נוטלים בה חלק. חז"ל לימדונו על כחם העצום של ה'אורים ותומים', "…ואף על פי שגזירת נביא חוזרת, גזירת אורים ותומים – אינה חוזרת, שנאמר, 'במשפט האורים'" (יומא, ע"ג ע"ב). המדרש קושר בין פורים לבין ה'אורים ותומים' (אסתר רבה ד' א'). המציאות בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה מתארת גלות, אין נבואה וגם אין 'אורים ותומים'. עובדה זו פעלה לטובתם של מרדכי, אסתר ואנשי דורם שפעלו מתוך אחווה וערבות הדדית. כך נשמעו לבקשת אסתר "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן", כך גם זכו שהתבטלה הגזירה.

פרשת תצווה היא גם שבת 'זכור'. בל נשכח את סוד האחדות, שני זוגות האחים, כמראה הכרובים, "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כ"ה). הגמרא מלמדת שמטרתם לשקף בפנינו המצב הראוי כדי שתשרה שכינה (יומא נ"ד, ע"א). כך נוכל לגבור על אויבינו.

(תצוה זכור תשפ"ג)