הכבדת הלב למען גילוי החופש

לעומת פרשת וארא שפתחה בלשון משפט, כמובא ברש"י, שהקב"ה דיבר משפט עם משה רבנו על שהקשה לדבר ולומר 'למה הרעותה לעם הזה', פרשתנו פותחת בלשון רכה. ההקבלה ביו שתי הפתיחות "וידבר אלקים עם משה" / "וידבר ד' אל משה" מדגישה את ההבדל. כשמשה התקשה להבין שדוקא כשמתחילים אירועי הגשמת הציפיות המצב הופך להיות קשה הרבה יותר מכפי שהיה, הקב"ה דיבר איתו משפט, דהיינו, הוכיח אותו.

אמנם, הרבה יותר קל להאמין בביאת המשיח בעתיד מאשר להאמין באופיים המשיחי של אירועי ההווה. כי האמונה העתידית אינה צריכה להתמודד עם המציאות. לעומת זאת, היכולת להכיר באי-סדר המוחלט של אתר בניה, הניצנים של הבנין המפואר שיקום באותו מקום דורש יותר מאשר סתם אמונה. זה דורש גם חזון. ולכן, היות וזאת היתה הפעם הראשונה שהתרחשו מאורעות של תחילת ההגשמה, היו למשה רבנו נסיבות מקלות. אף על פי כן, למרות שלא היה לו כביכול שום דוגמא מן העבר שתעזור לו להבין את מאורעות ההווה, הקב"ה הוכיח אותו. היה צריך ללמד אותו לקח חשוב: אין לאבד את התקוה מול הקשיים של המציאות כאשר מתחילה להתגלות אמיתת ההויה בבחינת "נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני".

כך בפרשתנו, חוזר הקב"ה לתת טעם למה שמתבקש עתה ממשה: "בא אל פרעה… וידעתם כי אני ד'". אבל הפעם, בעיצומן של המכות, דהיינו של מידת הדין אשר פוקדת את מצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה", הפנייה אל משה היא דוקא בלשון רכה של מידת הרחמים: "ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה".

יתירה מזו, מה פירוש "בא אל פרעה"? "לך אל פרעה" היינו מצפים. על "והיה כי תבא אל הארץ" היה רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל מסביר כי הקב"ה פונה אלינו מארץ ישראל "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". מבלי שנוכל להסביר במסגרת זו את כל ממדי הענין, עלינו להבין כי הקב"ה מדבר כאן כביכול מאצל פרעה, מלבה של מצרים. על משה כביכול לעזור לפרעה ולמצרים לגלות "כי אני ד'". מבחינת כל יכולתו של הקב"ה, הוא היה יכול בקלות לגרום לפרעה לשלח את בני ישראל. הוא היה יכול להכריח אותו. אבל אז, בהכנעתו לכח שמעבר להבנתו, לא היה פרעה מקבל את התשובה לשאלתו: "מי ד' אשר אשמע בקולו?". הוא היה נשאר בבחינת "לא ידעתי את ד'" ולכן, לא הוא היה משלח את ישראל – "וגם את ישראל לא אשלח". ד' הוא המוציא את ישראל ממצרים, אבל הוא דורש את הסכמתו הרצונית של פרעה. זאת אומרת שפרעה מתבקש לפעול בשילוח ישראל מרצונו החופשי כדי שיבין שד' אלקי העברים פועל ברצון אלקי חופשי ולא ככח עיוור מוכתב על ידי הכרח קוסמי. החופש העליון של ההויה היא הערובה לחופש הרצון של האדם ולאחריותו על מעשיו.

אכן, צריך לחזק ולהכביד את לב פרעה כדי שיוכל לעמוד בלחץ שד' מפעיל עליו ושלא ייכנע מבלי להכיר באמיתותו של ד'; כדי שיוכל להגיע מתוך הכרה והסכמה ל"מי כמוכה באלים ד', מי כמוך נאדר בקודש".

לכן מוטל על משה להתייחס בכבוד אל פרעה כי ד' הכביד את לבו, כאילו מחזיר לו את כבודו שהיה עלול להיות משולל ממנו על ידי המכות. כי יש לזכור איך ולמה הגענו למצב הזה. יוסף היה במצרים והוא הביא אליו את אביו ואת אחיו כדי להגשים את חלומו המשיחי להיות לאור למצרים ככוכבים בחשכת ליל הגלות ולהיות המשביר בעת רעב, לא רעב ללחם כי אם לדבר ד' "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם".

ונכשלנו. לא הצלחנו להביא למצרים את ערכי האבות, ללמדם מי הוא ד' אלקי העברים. ולא זו בלבד. הגענו למצב של פיקוח נפש שבו הקב"ה צריך להוציאנו ממצרים לפני הזמן כדי שאנו לא נתקלקל מעבר לכל אפשרות של תיקון. וגם אנחנו צריכים לדעת "כי אני ד'". לדעת "כי אני ד' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". התורה מספרת בהמשך עד כמה התקשו ישראל לקבל זאת. עד כמה "האשימו" את משה ואת אהרון על כך שהם הוציאו אותם ממצרים. ואם ישראל מתקשים בכך, אין פלא שהם לא מסוגלים לשחרר את המסר לפרעה ולעבדיו. לכן, היות וצריך לשבור את מצרים כדי להוציא את ישראל מתוכם, אסור שכל מה שהתרחש שם יהיה לחינם. הדבר צריך להיוודע, והיות שישראל לא יכלו לעשות זאת, הקב"ה עושה זאת בעצמו: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו". היות ופרעה היה מסוגל לשאול את השאלה: "מי ד'", הרי שהוא מוכן לקבל את התשובה. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". "מי" היא המילה המבטאת את עצם המצאותה של ישות רצונית, מישהו, לא כח א-פרסונאלי, לא "מה". מאחורי מה שאנו רגילים לקרוא "חוקי הטבע" יש רצון א-להים, הבורא. וכדי שיתגלה א-להים, צריך להוסיף לאותיות "מי" את אותיות "אלה" – למען שתי אותותי "אלה" בקרבו. עד הסוף פרעה יסרב לשמוע. וכשיהיה  כבר על סף ההכרה, כשכבר יסכים לצאתם של ישראל "כדברכם", זאת אומרת לפי התנאים הנדרשים על ידי משה ואהרון על פי ד', הוא לא יכול להתאפק ומוסיף: "ובירכתם גם אותי", גם האות שלי, דהיינו שמחפש מקום לעצמו בשיתוף עם הקב"ה, עד אשר ייוודע לו בקריעת ים סוף שאין עוד מלבדו: "מי כמוכה באלים ד', מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא".

(בא תשפ"ג)