כשההורים מזדקנים

"ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" – דברי חכמת קהלת ביחסו המורכב והעמוק לחכמה מהווים מצפן יסודי ביחס לאין ספור עניינים המקיפים את עולמנו. אנו מכירים את הרעיון היסודי הזה במקומות רבים: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"; "…כל גדולה שבנפש היא כרוכה עם חסרונות מקבילים לה" (אגרות הראי"ה), ועוד ועוד. דברים אלה חלחלו גם לשפה הפשוטה שבין בני אדם, וכפי שחכמים הפנו פעמים רבים לשפה זו, אנו צועדים בדרכם ומוצאים אותם באמירות כמו "אין דבש בלי עוקץ" וכדו'.

בין שאר תחומי הקיום שאנו פוגשים את העיקרון הזה נמצאת הרפואה. בחסדי ה' ובמאמצי בני אדם אנו מסוגלים כיום להתמודד עם מחלות קשות, להשתמש ביצירה החשובה ביותר של הרפואה – החיסונים, וכמו כן בתרופות, בניתוחים, ברפואה מונעת ומשלימה ועוד ועוד. הסימן המובהק ביותר לכך הוא הארכת תוחלת החיים, וכשאנו משווים את הדברים לדברי הפסוק "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", אנו למדים לאן זכינו להגיע.

ברם, אליה וקוץ בה. הצלחת הרפואה ויכולותיה הגבירה את מספר המשפחות המתמודדות עם הורה מזדקן, שיש פער בין היכולת הקוגניטיבית שלו ובין היכולת הגופנית שלו, לעתים בכיוון זה ולעתים בכיוון זה. ב"ה, כמעט ואין משפחה שאינה ניצבת בפני הכרעות קשות בתחומים אלה. ההחלטות אינן רפואיות בלבד, שכן על בסיס המצב הרפואי יש צורך לקבל החלטות הנוגעות להלכה, לאתיקה ולתחומים הרבים הקשורים בכך. ניתן להניח כי הצורך בכך יילך ויגבר, דווקא ככל שהרפואה תצליח יותר.

כשיש צורך אנו מיילדים את המענה. בתקופה האחרונה מיוסדים מרכזים שונים המהווים כתובת למשפחות המבקשות להכניס לתוך מערכת השיקולים את עמדת ההלכה, דבר שכמובן ראוי מאוד לעשות. גם אנחנו, בארגון רבני צהר, הקמנו מערכת מסודרת שכינינו אותה בשם "צהר למאה ועשרים שנה", המהווה מוקד פניה למשפחות; הכשרנו צוותים של רבנים ועובדות סוציאליות לסיוע, אנו כותבים משנה מסודרת ומתומצתת של עמדות ההלכה ומקורותיה, כדי שהמבקש ללמוד את הנושא יוכל למצוא את מבוקשו; אנו מעודדים מאוד את מתן ההוראות המקדימות, ואת החתימה על ייפוי כוח מתמשך, ופעולות נוספות הקשורות בכך.

כל זאת, כדי שיסוד היחס המיוחד לחייו של האדם ולפטירתו מן העולם יביא לידי ביטוי הן את הדבקות בחיים והחובה המוטלת עלינו מכוחה, וכמו כן את הידיעה מתי להרפות, ולאפשר לאדם להיפטר לבית עולמו כשהוא מלווה בטיפול פליאטיבי בדרכה של ההלכה. באופן פרדוכסלי, המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ושער אל העולם הבא אחריו, וכשזה היחס הנכון והראוי אליו, אנו הולכים בדרך נכונה.

(בא תשפ"א)