פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מעשה ביהודי שביקש להיכנס לבית הכנסת הגדול בימים הנוראים. עצר אותו השומר בכניסה וביקש לראות את כרטיס הכניסה שלו. "אין לי כרטיס", הצטדק האיש. "אם כך, לא תוכל להיכנס". "אבל אני רוצה רק להגיד משהו לחבר שלי", התחנן האיש על נפשו. "טוב, אם כך, תיכנס רק לדקה", התרה בו השומר, "אבל שלא תעז להתפלל".
פרשת "בא" מזכירה לנו סיפור זה, בהציבה לפנינו שני מודלים של עבודת ה', שונים ונבדלים זה מזה לחלוטין.
במודל האחד, המוצג על ידי פרעה, מלאכת הקודש שייכת ל"מוזמנים בלבד", בעלי כרטיס כניסה. חוג אליטיסטי מצומצם, ששם הקוד שלו הוא "גבירים" או בני תורה, שרואים את עבודת ה' נחלתם הפרטית ואינם ששים להתיר לאחרים להיות שותפים עמהם.
וכפי שפירש הרמב"ן בפירושו על אתר: "מי ומי ההולכים – היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם, זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר נקבו בשמות". פרעה מבקש להרכיב את רשימת ה"מי ומי", שבעקבותיה תהא הכניסה לעבודת ה' "רק על-פי הזמנות".
פרעה לא רק מבקש להגביל את השותפים לעבודת ה'. כדמגוג עתיר ניסיון מבקש הוא לשכנע את בני ישראל שבעצם זה מה שהם עצמם רוצים: "כי אותה אתם מבקשים", זהו רצונכם, לא רצוני.
המודל השני, היפוכו של הראשון, מוצג על ידי משה רבנו: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו". זהו מודל של קהילה שלמה שכל מרכיביה (אפילו הצאן והבקר!) נוטלים חלק בעבודת ה'.
בהכלילו את כל מרכיבי הקהילה בעבודת ה', מדגיש המודל השני את הקשר והזיקה שבין הישן והחדש. "בנערינו ובזקנינו". בניגוד לתפישה רווחת שהעידן המודרני מאופיין בה, ולפיה "העולם שייך לצעירים", להם מציע מודל זה לשמור כל העת על זיקתם ל"זקנים" ולהיפך. יש בגישה זו כדי להפרות כל אחד מהצדדים ולהכיר בחשיבות שהמורשת העתיקה תעבור לדורות הבאים, גם אם מסריה ינוסחו בשפה חדשה ושונה.
בעולם בן ימינו, התפישות הישנות, דרכי המאבק, הלבוש של פעם, כל אלה נדחים מפני החדש. הסגנון שונה, השפה שונה. כך בפוליטיקה, כך בתרבות, כך בספרות ובאמנות. הדור החדש נולד בעולם שבו פלאי הטכנולוגיה, המחשב והאינטרנט, הם חלק בלתי נפרד מהווייתו. לבושו זרוק, מראהו צעיר ורענן. לא אחת משפטיו סתומים, חסרי קשר ופשר, ביטוי מחוספס, קצרצר וישיר העונה לצרכי הרייטינג. כל אלה נועדו, כביכול, לקדש את הציווי של החברה המודרנית "וישן מפני חדש תוציאו".
מגמה זו לא פסחה גם על עבודת ה'. העמל המייגע בלימוד סוגיה קשה בש"ס פינה את מקומו לשיטוט באתרי "אינסטנט" הלכתיים באינטרנט, שבהם ניתן למצוא תשובה (או מדיוק יותר – "סאונד-בייט") הלכתית על כל מה שרצית ולא העזת לשאול, והכל בשלוש-ארבע שורות (בלי מקורות, חס ושלום). הדיבור המתון, טבול בניבי לשון מן המקורות, והמאמרים הארוכים (לא אחת, יש להודות, טרחניים למדי), פינו את מקומם לדיבור וכתיבה קצרים מבחינה לשונית, משוחררים מכבלי העבר, עמוסים בעגה ישראלית עכשווית, ו"מתחברים" היטב לנמעניהם. לצד זה, נראים יותר ויותר במקומותינו מנהגים שלא שערום אבותינו. מצד אחד, תופעות שנראות, לפחות למראית עין, כהחמרה ודקדוק יתרים במצוות, תוך מאיסה ובעיטה באורח-החיים המיושן של הדור הישן. מצד שני, סגנון חדשני, נשכני ומתלהב, שהאיפוק והריסון ממנו והלאה.
זאת ועוד. בתי-הכנסת הולכים ומתפצלים זה מזה. בחלק מהמקומות נדיר למצוא מניין אחד שבו שרויים בצוותא אנשים עם שיער שיבה ובני נוער. הצעירים מקימים להם מניינים ו"תתי-מניינים" משלהם, בסגנון "קרליבכי" או חבקו"קי זה או אחר, ואילו הגיל הממוצע בחלק מבתי הכנסת הוותיקים הולך ומתקרב לגיל גבורות, אם לא למעלה מזה, ועדיין רבים בו על השאלה מי יעלה ל"מפטיר" ומי ל"שלישי", וה"יארצייט" של מי טוב יותר כדי לעבור לפני התיבה.
משה רבנו מציע לנו מודל שונה, קשה יותר, מורכב יותר, שיש בו גם אתגר לא קטן. מודל של עבודת ה' שמרכיביה מגוונים. כל אחד מהם שומר על זהותו וייחודו. ה"נערים" נשארים "נערים", על חיוניותם ומרצם, שפתם ולבושם, ואילו ה"זקנים", בני הדור הישן, נשארים "זקנים". המסר של מודל זה הוא שהליכה בצוותא אינה בהכרח ויתור, ושמירה על ייחוד אינה צריכה לגרור אחריה בהכרח פגיעה ב"יחד".
(בא תשס"ה)
