קור, צינון ושינה בסוכה

 

על אף ששינה בסוכה היא ההלכה בעלת התנאים המחמירים ביותר בכל הלכות ישיבה בסוכה, בפועל רבים אינם נוהגים לישון בסוכה

השינה היא המנגנון הטבעי ביותר שיש לנו. השינה תופסת קרוב לשליש מחייו של האדם הממוצע, אך למרות זאת ידוע עליה מעט יחסית.

בתלמוד הבבלי מבואר שבשונה מאכילה ושתייה שמחייבת אכילת קבע בלבד בסוכה, אך אכילת ארעי מותרת מחוץ לסוכה, חובת השינה בסוכה היא חובה גורפת הכוללת כל סוג של שינה, כולל התנמנמות שצריכה להיעשות בסוכה. "תנו רבנן, אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישנים שינת ארעי חוץ לסוכה" (סוכה כ"ו ע"א). הטעם לדבר מבואר בתלמוד "רבא אמר, אין קבע לשינה", (שם). רש"י ביאר שהכוונה היא שלעיתים די לאדם בשינה מועטת כדי לרוות שינה ולהתרענן.

מתרגמי המקרא לשפה הארמית ופרשנים הבדילו בין תרדמה לשינה "תרדמה –שינתא עמיקתא, ויישן – ודמך" (תרגום יונתן בן עוזיאל שם). הבדל זה נוסח על ידי אצל אחד מחשובי הפשטנים באופן הבא "תרדמה יותר משינה, ושינה יותר מתנומה" (אבן עזרא שם). ניתוח מדויק יותר להבחנה בין תרדמה ושינה ניתן במאה ה-18 על ידי ר' שמשון רפאל הירש "'תרדמה' – "רדם" קרוב ל"רתם", פעם אחת מצינו "רתם" כפעל 'רתם המרכבה' = אסר המרכבה. יתכן אפוא שמשמעות "רדם" = אסר, ומכאן "הרדם" = היאסר. כביכול הנרדם נאסר בכל יצורי גוו, והוא נטול כל עצמאות ותנועה. התרדמה קרובה אפוא לעילפון. מידה זו של חוסר אונים וכוח אינה מצויה בשינה…" (בראשית ב' כ"א).

חז"ל הניחו כאקסיומה פשוטה "אי אפשר לאדם לעמוד שלושה ימים בלא שינה" (נדרים ט"ו ע"א). הנחה זו נסתרת מסוגיה תלמודית המתארת את שמחת בית השואבה שהייתה נהוגה בחג הסוכות בזמן הבית. "תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה, כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו… איני? והאמר רבי יוחנן, שבועה שלא אישן שלשה ימים – מלקין אותו וישן לאלתר?!" (סוכה נ"ג ע"א). אדם שנשבע שלא ישן, שבועתו אינה צריכה הפרה, שכן זוהי שבועה בדבר שלא ניתן למימוש. אך על עצם מעשה השבועה יש לכפר, שהרי עבר על ציווי התורה "לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא", שהזכיר שם ד' ולשווא. ובניסוח ההלכתי:  "…שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות, כיצד כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים וכן כל כיוצא בזה.." (רמב"ם שבועות פ"א ה"ז). התשובה התלמודית על הקושיה "…אלא הכי קאמר, לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי" (סוכה שם)- שינה במובנה העמוק לא הייתה אך תנומה האחד על כתפי חברו הייתה ובכך די כדי להמשיך ולתפקד ואין בכך סתירה לעיקרון שלא ניתן להחזיק מעמד ברציפות יותר משלושה ימים ללא שינה כלל.

הבחנה שבין שינה ותנומה, הינה גם המלצתם של העוסקים בחקר השינה לנהגים החשים עייפות, "לתפוס תנומה" למשך כ-20 דקות, לאחריה ניתן להמשיך בעירות מליאה עוד שעות רבות ללא כל קושי.

על אף ששינה בסוכה היא ההלכה בעלת התנאים המחמירים ביותר בכל הלכות ישיבה בסוכה, בפועל רבים אינם נוהגים לישון בסוכה. בתלמוד מסופר "אביי הוה קא יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא, נשב זיקא, קא מייתי ציבותא [אביי ישב לפני רב יוסף בסוכה, נשבה רוח והפילה קיסמים מהסכך על מאכלו של רב יוסף]. אמר להו רב יוסף, פנו לי מאני מהכא [פנו עבורי את כלי האוכל הביתה] – אמר ליה אביי, והא תנן משתסרח המקפה! [והרי שנינו שרק משתסרח המקפה מותר להיכנס הביתה] אמר ליה, לדידי, כיון דאנינא דעתאי – כמי שתסרח המקפה דמי לי [מכיוון שאני אנין דעת {איסטניס}, הרי זה דומה עבורי כאילו סרחה המקפה ואני פטור] (סוכה כ"ט ע"א). ממעשה זה למדו הפוסקים שהגדרת הצער איננה אחידה אצל כל בני האדם, וישנם אנשים מפונקים שצער שנחשב למועט בעיני רוב בני האדם ואינו פוטר אותם מהסוכה, ייחשב עבורם לצער גדול והם ייפטרו בו מהסוכה.

הפוסקים הורו שמי שיודע שיסבול מקור וצינון כשישן בסוכה על אף שיתכסה בשמיכות חמות – פטור מהשינה בה. המגן אברהם הביא את דברי הבית יוסף שכאשר מצטער מן הסוכה בגלל הרוח, פטור אף מן האכילה ולא רק מן השינה בסוכה. מתוך כך כתב הביאור הלכה: "דיש להיזהר בזמן  הקור שיהא לבוש בגדים חמים כשסועד בסוכה, כדי שלא יהיה מצטער מחמת הקור ויהיה חשש ברכה לבטלה" (ביאור הלכה סי' תר"מ סעי' ד' בד"ה 'מפני'). אמנם, כאשר מזג האוויר מאפשר זאת, או בשנת הצהרים שאז לא קר כל כך, גם אנשים אלו צריכים לישון בסוכה (תרל"ט, ס"ק ח', משנה ברורה, סקי"ח בשם הגר"א).

(סוכות תשפ"ד)