אחד מדיני הקורבנות הוא, שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש: "כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'" (ויקרא ב' י"א). "שאור" זהו שם כולל ללחם חמץ. ואכן, כמעט כל הלחמים שהקריבו במקדש היו מצות. "דבש" זהו שם כולל לפירות האילן, כפי שביאר הרשב"ם. מדוע אסרה תורה את השאור והדבש? מן הראוי היה להביא אל המזבח את המוצר המוגמר של הדגן, הלחם, כמו את הפרי הבשל והמתוק? אלא, חז"ל ראו בשאור ובדבש ביטוי ליצר הרע (ברכות י"ז ע"ב). בעל ספר החינוך ביאר שהשאור והדבש התופח והתוסס הם רמז למידת הגאווה השלילית (מצווה קי"ז).
רבינו בחיי מביא טעם אחר, על דרך הקבלה, לאיסור השאור והדבש. לשיטתו הקרבנות מבטאים את רצון ד' שהוא ממוזג, ואילו השאור בשל חמיצותו והדבש בשל מתיקותו, אינם מייצגים נכוחה את רצון ד' ועל כן אינם עולים על המזבח (כד הקמח, ערך פסח, הערות הרב שוועל, ויקרא ב' י"א). בעל הכלי יקר הדגיש את ההכרחיות שבשניים אלו מחד גיסא, ואת הסכנה האורבת מהם מאידך גיסא. השאור והדבש, הינם צרכים הכרחיים לאדם, וחיוניים לבניין העולם. החומר כמו היצר קיומיים, אך רק במגבלות התורה.
הרב יואל בן נון מבאר מדוע הכלל שטבעה התורה לפיו אין מקטירים שאור ודבש, הופר במקומות מסוימים לדוגמא, בקרבן תודה הקרב חמץ (ויקרא ז', י"ב-י"ג). הרב יואל בן נון מבאר שהחמץ והדבש-שניהם מסמלים את סופו של התהליך. לעומת זאת, המצה היא סמל לתהליך שנפסק באמצעו, לעיסה שלא הספיקה להחמיץ. שני המאכלים הללו מובאים כקורבן 'שתי הלחם' ו'ביכורים' וכן בקורבן 'תודה'. כאשר אדם מקריב קרבן תודה – עליו לזכור בעת ובעונה אחת שני זמנים ושתי תקופות. את תקופת הצרה והמצוקה שנחלץ ממנה, ואת ההווה, לאחר שנגאל מצרתו. לכן, קרבן התודה מורכב מחמץ וממצה כאחד, מצות – המסמלות את המצוקה שבה היה שרוי, וחמץ – המסמל את הגאולה והמרחב אליו יצא, כך 'שתי הלחם' ו'הביכורים' מסמלים את השלמת התהליך, כניסה לארץ ואכילה מפירותיה המתוקנים (הרב יואל בן נון, דף קשר, מספר 41)
***
צליאק היא מחלה אוטואימונית, בה תוקפת מערכת החיסון את רקמות הגוף עצמו. המחלה נגרמת מחשיפה לגלוטן ומצירוף של כמה גורמים ובכללם גנים המגבירים את המועדות לחלות ולפגמים במבנה המעי הדק.
גלוטן הוא חלבון המורכב מגלוטנין ומגליאדין. הגלוטנין מעניק לעיסת הבצק את היציבות בזכות מבנה מולקולרי של רשת תלת – מימדית. הגלוטן מצוי בעיקר בדגנים כגון חיטה, שעורה ושיפון.
חולה צליאק האוכל מזון המכיל גלוטן, התגובה של מערכת החיסון שלו לחלבון גורמת להליך דלקתי המביא לפגיעה במעי. חשיפה מתמשכת של חולה צליאק לגלוטן גורמת לדלקת כרונית ולפגיעה בפירוק המזון ובהעברתו למחזור הדם.
תסמיני מחלת צליאק הם כאבי בטן חוזרים, שלשול, עיכוב בגדילה והתפתחות, בטן תפוחה, חוסר תאבון, עצירות והקאות. תסמינים נוספים; קומה נמוכה, אנמיה, נשירת שיער, פגיעה בשיניים, הפרעה בתפקודי כבד, תופעות נוירולוגיות ועוד, מחלת הצליאק יכולה להופיע גם כמחלה שקטה ללא תסמינים.
חולי צליאק, אשר אסורים לחלוטין בגלוטן ותגובתם לו קשה, אינם רשאים לסכן עצמם או לפגוע בבריאותם. הם יאכלו את התבשילים האהובים עליהם וזו סעודתם. הסובל ממחלת הכרסת (צליאק), חייב להשתדל להשיג מצות שנאפו מקמח של שאר דגנים, שאינו מכיל את המרכיב האסור לו באכילה. הרב עובדיה יוסף כותב, "מי שהוא רגיש מאכילת דגן של חיטה, ויוכל להביאו לידי חולי, יכול לקיים מצות אכילת מצה בדגן של שיבולת שועל, שאף שיבולת שועל מין דגן הוא… ואף דלכתחילה יש לצאת ידי חובה בדגן של חטים, במקום חולי בוודאי יש ליקח מכל מין דגן אחר שאפשר לקיים בו המצוה" (חזון עובדיה, פסח, עמ' ע"ו).
בספר 'נשמת אברהם' מביא שדיבר עם הרב עובדיה יוסף בכ"ב אדר תשס"ו, ואמר לו שאין שום פקפוק בזהותו של השיבולת שועל של זמנינו, ומברכים על מצות אלו 'המוציא' 'על אכילת מצה' וברכת המזון (או"ח סי' תס"א, סעי' ד', אות א' הערה 3). יש שכתבו ביחס ל'כזית' ראשון בליל הסדר, שאמנם אינו חייב לצער עצמו בכך, אבל היות ואין בכמות קטנה וחד-פעמית נזק ממשי לחולה כרסת, רשאי להחמיר על עצמו ולאכול שיעור מצומצם, ואף לברך (שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' כ"ב). למעשה, אם יכול לאוכל רק כזית אחד, לא יאכל מצה בתחילת הסעודה, יאכל סעודה ללא 'המוציא' ובסוף הסעודה ייטול ידיו ללא ברכה, יברך ברכת 'המוציא' וברכת 'על אכילת מצה' ויאכל לשם 'אפיקומן' מצה בשיעור כזית, ולאחר מכן לא יאכל כלום. אם מותר לו לאכול שיעור שני זיתים ינהג כך, באכילה הראשונה אחר ברכת 'המוציא' וברכת 'על אכילת מצה' יאכל מצה בשיעור כזית, ובסוף סעודתו יאכל מצה בשיעור כזית לשם 'אפיקומן' (מ"ב תפ"ב ס"ג).
(פסח תשפ"ב)