פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
בטרם נפנה לעסוק במעמדן של נשים בספרות חז"ל, נפתח במספר מאפיינים של הספרות החז"לית בכלל.
ממחקריהם של חוקרי התלמוד דניאל בויארין ומנחם פיש ניתן לעמוד על מספר תובנות: הקורפוס החז"לי בן 600 השנים, הוא מגוון ומקיף תקופות שונות ומקומות שונים בשיח בין הדורות. יש הבדלים בין תקופות: בין המשנה לבין התלמוד; בין מקומות: התלמוד הבבלי שהיה בסביבה של שלטון פרסי לבין התלמוד הירושלמי שהיה בשליטה של תרבות הלניסטית-רומאית. מסכתות התלמוד הן אנתולוגיות אנציקלופדיות. ובכל זאת, יש מספר מאפיינים כלליים לתרבות החז"לית. מאפיין מרכזי שכזה הוא המחלוקות, דעות המיעוט והעדר ההכרעה, ובצידן לעתים קיומה של גישה דומיננטית בחז"ל בסוגיות שונות (דניאל בויארין, הבשר שברוח-שיח המיניות בתלמוד, תל-אביב: 1999, עמ' 38-33; מנחם פיש, ברית עימות-קווים לפולמוס המחויבות הדתית בספרות חז"ל, רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן ומכון שלום הרטמן, 2019, עמ' 20-17).
כאשר אנו פונים לסוגיית יחסם של חז"ל לנשים, ניתן להצביע על שני היסודות הללו: הגיוון והדעות השונות הלא מוכרעות מזה, והמגמה היותר דומיננטית מזה. מצד אחד, ניתן למצוא אמירות שונות ומנוגדות ביחס לנשים, ומהצד השני, אי אפשר להתעלם מכך שספרות חז"ל היא ספרות בית מדרשית גברית, הנוטה לדבר על הנשים ולא עם הנשים במסגרת הזירה הכי חשובה בעולם חכמים: הדיאלוג הבית מדרשי, שהוא לא אחת רווי בדעות קדומות גבריות.
המשפטן, פרופ' אבי וינרוט בספרו הידוע "פמיניזם ויהדות" חותר להציג עמדה מאוזנת של גישת חז"ל וההלכה ביחס לנשים. במבוא לספרו הוא מציג אמרות כלליות של חז"ל על אופי ודמות הנשים. יש אמרות מהללות בצד אמרות מגנות. להלן מספר אמרות מתוך שפע של אמרות חכמים לשני הכיוונים:
אמרות מהללות:
"מפני מה האיש נוח להתפתות ואין האשה נוחה להתפתות? אמר להם [רבי יהושע] אדם נברא מאדמה, וכיוון שאתה נותן עליה טיפה של מים מיד היא נשרית. חוה לעומת זאת, נבראת מעצם, ואפילו אתה שורה אותו כמה ימים במים אינו נשרה" (בראשית רבה, יז, דיבור המתחיל: "שאלו את").
"למה [פנה משה בהצעת התורה] לנשים תחילה?- שהן מזדרזות במצוות" (שמות רבה, כח, דיבור המתחיל: "ויקרא").
"האישה מכרת באורחים יותר מן האיש" (ברכות, י,ע"ב).
"נשים רחמניות הן" (מגילה יד, ע"ב).
"אין דרך האישה להיות יושבת בטילה" (ירושלמי, כתובות, פרק ה, ל, ע"א).
אמרות מגנות:
"רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות" (סוטה, כ, ע"א).
"עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים, ואחד כל העולם כולו" (קידושין, מט, ע"ב).
"האשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש" (בבא מציעא, פז, ע"א).
(אבי וינרוט, פמיניזם ויהדות, תל-אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2001: מבוא).
מסקנתו של וינרוט היא: "הנה כי כן, כבר מן המקורות שהובאו בפרק זה יכול המעיין להיווכח, כי התייחסויות חז"ל לנושא רבות הן, ולעיתים מזומנות שונות זו מזו באופן קוטבי". ובכל זאת, וינרוט סבור שמרוב המקורות והדעות ניתן לאתר רעיון בסיסי החוזר כחוט השני במקורות הרבים, ושהוא דומה לפמיניזם המתון נוסח קרול גיליגן, שאליו התייחסנו בטורים הראשונים של הסדרה, לפיו נשים לא שוות לגברים, אבל הגיוון לא מצדיק הפליה (וינרוט, שם, עמ' 20-19 ובהערה 58 בעמוד 20). זו גישה אפולוגטית ביחס לחז"ל, בה דנו בתחילת הסידרה לעומת גישות אחרות, ביקורתיות בהרבה.
לעומת וינרוט, חוקרת מעמד הנשים בתקופת המשנה והתלמוד, פרופ' שולמית ולר מציגה את התמונה הכללית העולה מתוך המחקר בסוגיה זו באופן פחות אופטימי:
"רוב החוקרים תמימי דעים, שספרות חז"ל כולה היא בעלת אוריינטציה גברית, והיא קובעת הבחנות ברורות בין גברים לבין נשים. לעומת תמימות דעים זו, חלוקים החוקרים בשאלה אם חכמי תקופת המשנה והתלמוד קיפחו את הנשים, או שמא רק הבחינו בין העולם הנשי ובין העולם הגברי, וכן בניתוח הסיבות להבחנות של חז"ל. התשובות לשאלת הקיפוח נעות מאפולוגטיקה מוחלטת, המבוססת על הטענה שהחכמים אימצו וביטאו את ההבדלים ואת חלוקת התפקידים שנוצרו על-ידי הטבע, עד להתקפה מוחצת, המבוססת על הטענה שהחכמים פעלו מתוך התנשאות, ולא מתוך שאיפת צדק, גם כאשר היטיבו עם הנשים” (שולמית ולר, נשים ונשיות בסיפורי התלמוד, רעננה: הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 9).
(בשלח תשפ"ג)
