התפנית: השיח ההלכתי על מניעי המתגייר

פרק ל'

ממכלול הדיון שנעשה עד כה עולה כי רצון המתגייר הוא היסוד המניע את הגיור. במקורות שראינו אין דיון בשאלה: איזה סוג רצון צריך להיות למתגייר כדי שהתהליך ייצא לדרך. גם הברייתא המרכזית במסכת יבמות (מז, ע"א -ע"ב), שהציבה את התנאים לכינון גיור תקף, לא התייחסה לשאלת סוג המניעים שאמורים להוביל את המתגייר לגיור. רצון המתגייר מחולל את הגיור. ההתייחסות היחידה של הברייתא לשאלת הרצון מתייחסת רק לבדיקת מודעת המתגייר לתוצאות גיורו: "תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין וייסורים באין עליהם? אם אמר: איני יודע ואיני כדאי מקבלין אותו מיד".

הגר הבא להצטרף לעם ישראל "בזמן הזה" צריך לדעת כי הוא מצטרף לעם שגורלו לא שפר עליו. גיור הוא הצטרפות לגורל היהודי, ולפיכך על הגר לדעת מהו הגורל הצפוי לו. אם הגר מודע מיידעים אותו בתוצאות הנורמטיביות שינבעו מהצטרפותו לעם ישראל – מחויבות בתורה ובמצוות: "ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות […] אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו – אכלת חלב, אי אתה ענוש כרת, חיללת שבת, אי אתה ענוש סקילה; ועכשיו – אכלת חלב, ענוש כרת, חיללת שבת, ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצוות כך מודיעין אותו מתן שכרם […] ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו".

במכלול תהליך הגיור, המקורות התלמודיים שאותם ניתחתי, משקפים הקפדה רק על רצון המתגייר המשקף מודעות ברורה להשלכות שינבעו ממעשה הגיור. הבדיקה מתייחסת אפוא אל העתיד – מה יקרה למתגייר אחר גיור; האם לא יחוש שהקיום היהודי הוא עבורו מעמסה קשה. המקורות לא מתייחסים אל העבר: השלבים שקדמו לגיור. לפיכך, מניע המתגייר לא נבדק כלל, שהרי שאלה זו אינה רלוונטית לתוצאת הגיור.

ראוי לשים לב לביטוי "בזמן הזה", בו משתמשת הברייתא. מהניסוח עולה כי בזמן אחר השאלה: "מה ראית שבאת להתגייר" לא הייתה עולה כלל. כפי שראינו, ההלכה פותחת את דלתות הגיור וכל החפץ להתגייר יבוא, יהיו טעמיו אשר יהיו. לכאורה, מנוסח הברייתא לא ברור האם הביטוי "בזמן הזה" מתייחס רק לשאלה הנוגעת לגורל העם היהודי בהווה או גם לבדיקה העוסקת במודעות המתגייר להשלכות הנורמטיביות של מעשיו. סביר להניח כי הביטוי "בזמן הזה" חל על שני הרכיבים הבודקים את תוצאות הגיור. מבחינה לשונית בשני המצבים מצויה הנוסחה הקבועה: "אומרים לו". העובדה שהנוסחה קבועה רומזת לכך שהשיח הביקורתי עם המתגייר מתייחס רק ל"זמן הזה".

בין כך ובין אחרת, אין ספק שברייתא זו היא חידוש ביחס למסורת התנאים שאותה למדנו בפרקים הקודמים. מסורת זו לא הציבה את שתי השאלות או את אחת מהן כפתיחה לשיח עם המתגייר. מהשוואה זו עולה כי הברייתא מציבה תנאי חדש בשיח עם המתגייר – בדיקת המודעות. תנאי זה חורג מהמסורת האחרת, כנראה הקדומה יותר, שלפיה די ברצון המתגייר כדי לפתוח הליך גיור.

גם אם יש בברייתא זו חידוש הוא מוגבל ביותר, שכן הוא מתייחס רק אל רצון המתגייר המודע ואינו יוצר שיח של חשד המתמקד במניעים שהניעו את המתגייר להתגייר. השיח המוצג בברייתא מכבד את הכרעת המתגייר להתגייר, ומתמקד בבדיקת מודעות המתגייר לתוצאות הגיור- בדיקה קצרה ביותר והתשובה לה נעשית באמצעות תגובה קצרה של המתגייר: אם ידווח על מודעתו מיד מתבצע מעבר לשלב הבא. שיח זה לא נועד להכשיל את המתגייר, לחתור אל המניע "האמיתי" למעשה הגיור. הוא מנוהל מתוך הבנה שיש לכבד את רצון המתגייר, ודווקא משום כך הוא חייב להיות מודע לתוצאת הכרעתו. השיח הוא שיח מודע, שבו הגר הוא סובייקט שיש לכבדו ולצעוד עמו. מקבלי הגיור אינם ועדת חקירה המנסה לערער את רצון המתגייר; מקבלי הגיור לעם היהודי צועדים עמו בדרכו אל העם היהודי מתוך הערכה לצעד זה ומתוך רצון להשלימו.

בניגוד למגמה זאת, המשקפת כנראה את המסורת העתיקה של פתיחת השער בפני גרים, מצויה מגמה אחרת לגמרי, המייחסת חשיבות למניעי המתגייר. בהקשר זו מוצבים שני סוגי מניעים: האחד חיובי– "לשם שמים", השני שלילי– "לא לשם שמיים". לסוג זה יש פירוט רב, כגון: "לשום אשה", "לשום שולחן מלכים", "גרי אריות", "גרי חלומות", "גרי מרדכי ואסתר" (ראו יבמות כד, ע"ב). השיח התלמודי עוסק ברלוונטיות של מניעי המתגייר לגיור. בספרות התלמודית יש ארבע גישות: עמדה אחת קובעת כי "לשם שמיים" הוא תנאי הכרחי לגיור תקף. לפי מגמה שנייה, מניע זה הוא תנאי לכך שבית דין יקבל את המתגייר לגיור, אבל היעדרו לא שולל את תוקף הגיור. לפי מגמה שלישית, בדיעבד, הגיור תקף גם אם המניע היה שלילי. לפי מגמה רביעית, מניעי המתגייר אינם רלוונטיים כלל; מגמה זו מחזירה אל קדמת הבימה את המסורת העתיקה.

(בשלח תשפ"ג)