פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
בסיום הטור הקודם, עסקנו בגישה הבדלנית המזוהה עם עזרא ונחמיה בירושלים של הבית השני במחצית המאה החמישית לפנה"ס במאבקם להוצאת הנשים הנוכריות, אך ללא עדות על כך שיש אפשרות לכניסתן על ידי טקס גיור דתי (עזרא, פרק ט'; נחמיה, פרק יג'). מי כלול בנשים הנוכריות? ייתכן שכל מי שלא עלה מגולת בבל או תושבי יהודה שנותרו בארץ אחרי חורבן הבית הראשון והצטרפו אליהם. וכך מגדירה החוקרת שרה יפת את הגישה של ספרי עזרא ונחמיה:
"ספר עזרא – נחמיה מציג אפוא את הזהות היהודית בצורה דיכוטומית קיצונית וחד – משמעית : מצד אחד נמצא עם ישראל, ואלו הם 'שבי הגולה' שבאו מבבל, ומצד שני נמצאים 'בני נכר', צאצאי עמים שונים… יש להיבדל מכל מי שאינו מ'בני הגולה' — להימנע לחלוטין משיתוף פעולה עם אנשי שומרון, יהיו מי שיהיו, להרחיק את בני הנכר והערב ולגרש את הנשים הנכריות "(שרה יפת, 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחֹלמים' : מחקרים בתקופת שיבת ציון: תולדותיה, ספרותה, לשונה, השקפותיה ועולמה הדתי, כרך א', ירושלים: מוסד ביאליק, 2017, עמ' 138).
אולם, לעומת הגישה הבדלנית של עזרא ונחמיה, הייתה בתקופת השלטון הפרסי על ארץ ישראל בימי הבית השני, גם גישה אחרת, מכלילה, המצרפת את ה'גרים' לעם ישראל, ואותה ביטא מחבר הספר "דברי הימים", אשר: "לדידו, עם ישראל כולל לא רק את כל המרכיבים הישראליים של היושבים בארץ – ישראל, אלא גם את כל הנכריים שבה… [שהם] מוצגים כ'גרים' — מושג שאיננו בנמצא בספר עזרא – נחמיה — ובהגדרה זו הם הופכים לחלק אינטגרלי מ'ישראל" (יפת, שם, עמ' 139).
המגמה היותר אוניברסלית בגישה המכלילה לא יהודים המצטרפים לעם ישראל עולה לדעת חוקרים רבים גם ממגילת רות המציגה את תהליך ההצטרפות של רות המואביה לעם ישראל מתוך דבקות בחמותה נעמי באמרה "עמך עמי וא-לוהיך א-לוהי" ואחר כך במפגש עם בועז ואנשי יהודה. וכפי שמציגה אורית אבנרי את הגישה הזו: "מגילת רות היא כתב תעמולה מעודן מטעם הגישה האוניברסלית המתונה ביהדות, המבקשת להוכיח שנכרים הנלווים אל דת ישראל לא זו בלבד שהם מוחזקים כזרע הקודש, אלא שיש מהם שעשויים להגיע לדרגת חסידות מופלגת ולייחוס חשוב בישראל; רות המואבייה התערתה בקהל ישראל וזכתה להיות האם המכוננת של שושלת דוד" (אורית אבנרי, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות רות ואסתר, ירושלים: מכון שלום הרטמן, 2014, עמ' 28-27) .
מי שנתפס כנציג המובהק של הגישה המכילה והיותר אוניברסלית ביהדות של ראשית הבית שני, לעומת הגישה הבדלנית של עזרא ונחמיה, הוא ישעיהו השני, שהוא הנביא המזוהה לדעת חוקרים שונים עם פרקים מ-סו בספר ישעיהו או עם חלקם הגדול. וכך טען למשל חוקר המקרא הידוע משה ויינפלד כי ישעיהו השני שפעל בתקופת שיבת ציון בימי כורש, הציג תפיסה אוניברסלית ביחס ללא יהודים הרוצים להצטרף לעם ישראל, כמו שעולה מפרק נו כשהנביא פונה אל "בני הנכר הנלווים אל ה'" ומבטיח להם היקלטות מלאה בעדת ישראל (משה ויינפלד, "המגמה האוניברסליסטית והמגמה הבדלנית בתקופת שיבת ציון", תרביץ לג, ג (1964), עמ' 242-228).
דרך שונה לחלוטין להצטרף ליהדות העולה מתוך התנ"ך בתקופה הפרסית, היא הצטרפות מתוך פחד. דרך זו מופיעה במגילת אסתר כפי שנאמר אחרי הריגת המן ומשפחתו וכשהיהודים נקמו באויביהם: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" (אסתר, ח', יז). פרשנים מאוחרים בחז"ל ובראשונים התחבטו בהבנת ה"התיהדות" מתוך פחד הזו, וזאת לאור התפיסות ההלכתיות שהגיור צריך להיעשות מתוך רצון דתי כן. והפירושים נעו בין גיור לא תקף, לגיור תקף בדיעבד ללא גיור אלא הצטרפות לעם ישראל כמו ה"ערב רב" (אלי וילצ'יק ואביעד הכהן, "מיהו יהודי וכיצד מתייהדים?", דעת, גיליון 316 פורים תשס"ח).
לעומת זאת, פשט הכתובים מראה ש"המתיהדים" מתוך פחד בפועל כן הצטרפו לעם ישראל. מגילת אסתר נכתבה לדעת רוב החוקרים בשלהי התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית בין השנים 200-400 לפנה"ס (אדל ברלין, אסתר-עם מבוא ופירוש (מקרא לישראל), תל-אביב: עם עובד וירושלים: מאגנס, 2001, עמ' 27). אדל ברלין סבורה לאור ניתוח לשון המגילה ועוד היבטים, שהיא נכתבה במאה הרביעית לפני הספירה זמן קצר אחרי תקופתו של אחשורוש (ברלין, שם, עמ' 28).
(תצוה תשפ"ב)
