פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
כפי שראינו בגיליון הקודם, שלומציון בסיוע הפרושים כוננה שלטון יציב בממלכת יהודה. ההיסטוריון של בית שני, יוסף בן מתתיהו רואה את הדברים באופנים שונים בספריו ההיסטוריים. ב"מלחמת היהודים", שנכתב סביב שנת 78 לספירה, מתאר יוסף את הדברים באור חיובי:
"הוא [המלך ינאי-מ.ה] השאיר את מלכותו ביד אלכסנדרה אשתו, בבטחו בה כי ישמעו לה היהודים על נקלה, יען אשר רחקו דרכיה מדרכי אכזריותו, וגם התנגדה למעשי תועבותיו, ובזה קנתה את לב העם לאהבה אותה. ותקות המלך לא נכזבה, כי האשה הרפה השכילה להחזיק בידיה את השלטון וזכתה לתהלת מושלת ביראת אלהים. היא נזהרה מאוד בחוקי מסורת האבות והרחיקה מן השררה את הבועטים במצוות הקדושות [=הצדוקים-מ.ה]. ומשני בניה אשר ילדה לאלכסנדרוס הקימה את הורקנוס, הוא הבכור לכהן גדול, כי לו היה משפט הבכורה, ומלבד זאת היה רפה ידים, ולא נועז לתבוע ממנה את הממשלה. ואת הצעיר, אריסטובולוס, אשר היתה לו נפש לוהטת, השאירה הדיוט[ללא תפקיד רשמי-מ.ה]" (יוסף בן מתתיהו [יוסיפוס פלביוס] תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, תרגום מיוונית: ד"ר י.נ. שמחוני, תל-אביב: הוצאת מסדה, תשי"ט, ספר א', פרק חמישי, סעיף א', עמ' יז).
לעומת זאת, בספרו המאוחר והגדול יותר, "קדמוניות היהודים", שנכתב כ-15 שנים מאוחר יותר, גישתו של יוסף בן מתתיהו כלפי הפרושים ושלומציון, כבר ביקורתית בהרבה בכך שהיא למעשה נתנה את השלטון בידי הפרושים:
"ואלכסנדרה מינתה את הורקנוס לכוהן גדול בשל גילו, אך יותר מזו בשל חולשתו. ונתנה רשות לפרושים לעסוק בכל דבר וציוותה גם את העם להישמע להם. והחזירה ליושנם אותם החוקים שביטל חמיה הורקנוס ושהותקנו על ידי הפרושים לפי מסורת האבות. וכן היה תואר המלוכה בידה, ואילו כוח השלטון בידי הפרושים […] ברם גם האשה היתה נותנת דעתה על הממלכה וגייסה חיל-שכירים גדול והכפילה את חילה עד שהפילה פחד על השליטים מסביב ולקחה מהם בני תערובות. והארץ כולה שקטה, חוץ מהפרושים: שכן הטילו הללו מבוכה במלכה" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, תרגום מיוונית: אברהם שליט, כרך שלישי, ירושלים: מוסד ביאליק, 1963,סעיפים 411-408, עמ' 110).
בעיני יוספוס, העובדה ששלומציון הייתה אישה תרמה לכך שהפרושים קיבלו כוח רב מדי, ומולו התקוממו הצדוקים ופנו לבנה הצעיר, אריסטובולס לסיוע ולהגנה. אולם מתוך הניתוח של יוספוס עצמו ניתן להבין היטב מדוע היא העדיפה לשלוט ולא למסור את השלטון לידי בנה הבכור הורקנוס שהיה חלש ותלוי באנטיפטרוס וגם לא לידי בנה השני, אריסטבולוס שהיה נמהר והתנגד לשלטון הרומאי.
כאשר יוסף נדרש לסכם את דרכה של שלומציון בספרו המאוחר, "קדמוניות", הוא כותב בצורה ביקורתית, אך גם כאן הוא מכיר ביציבות השלטון בימיה:
"היא היתה אשה שלא היה בה כלום מחולשת (בנות) מינה. שכן היתה תאבת כוח-שלטון במידה יתרה והוכיחה במעשיה את כשרונה להפיק מחשבתה. ועם זאת גילתה את חוסר התבונה של הגברים השוגים תמיד בענייני השלטון. כי ההווה היה בעיניה חשוב מהעתיד, וכל דבר היה (בעיניה) שני-במעלה לעומת השלטון בכיפה […] אף על פי ששלטה באופן זה, קיימה את העם בשלום ובשלווה" (קדמוניות היהודים, יג, 433-430).
על תקופת השפע והשגשוג בימי שלומציון יש בידינו גם מקור ידוע מחז"ל המציג את תקופת שלטונה של שלומציון במעין אידיליה: "מעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה ירדו להם גשמים בלילי שבתות עד שנעשו חיטים ככליות ושעורין כגרעיני זיתים. עדשים כדינרי זהב וצררו מהם דוגמה לדורות" (מדרש ספרא בחוקותי).
במקור הזה ובמקורות נוספים בחז"ל שמעון בן שטח ושלומציון משולבים יחדיו. ואכן, בתקופה זו שמעון בן שטח היה מנהיג הפרושים ואולי נשיא הסנהדרין. שמעון בן שטח, לאור הספרות החז"לית, היה מנהיג חזק שפעל בנחישות כנגד ינאי והצדוקים, חיזק את כוחם של הפרושים בסנהדרין, רדף את כיתות הכישוף וביצע רפורמות בתחומים נרחבים ובראשם תקנת הכתובה ותחילת יסוד בתי ספר לילדים (להרחבה ראו: בנימין לאו, חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, בית מורשה וידיעות אחרונות ספרי חמד, 2006, עמ' 136-122).
במקור בבלי (ברכות, מח, עמוד א') מוצג שמעון בן שטח כמי שהיה אחיה של המלכה שלומציון. אולם אין לנו אישור לכך ממקור חיצוני. בכל מקרה, שלטונה של שלומציון המלכה זכה ללגיטימציה חזקה של החכמים ושל הציבור הרחב שתמך בהם.
(בא תשפ"ג)
