ריב סמכויות
העימות בין שר הביטחון יואב גלנט לשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ׳ על הסמכויות באשר למינהל האזרחי ביו"ש טרם הוכרע, חרף התערבות נתניהו, אך על פי פרסומים והדלפות, הכף נוטה (כלומר, נתניהו) לצידו של סמוטריץ', למרות שהשבוע השמיעו שני קצינים בכירים את עמדתם, המצדדת בהשארת המצב הקיים, כלומר, אצל גלנט. אבל זה לא הוויכוח היחיד על סמכויות בין השניים, שקשה שלא להתרשם מתכונת אופי משותפת להם; עקשנות. נושא נוסף שגורם שם למתח הוא סביב ריכוז הטיפול בחוק הגיוס. אם תרצו לדייק, כמעט אי גיוס. הטיפול הועבר לידי סמוטריץ׳. השר גלנט מבקש לקבל את הטיפול לידיו, אנשי ראש הממשלה דחו את בקשתו. אקשן. למתיחות זו יש ביטוי גם בשטח. למשל, סמוטריץ' תקע את מינויו של יובל שטייניץ, מקורבו של נתניהו, עפ"י המלצת גלנט, ליו"ר רפאל. בסוף זה יקרה, אבל אם אפשר להוציא את המיץ, למה לא? ואם בסמכויות ובכוח עסקינן, הרבה מזה היה בישיבת הקבינט ביום ראשון, סביב היועצת המשפטית לממשלה מול השר בן גביר ש'יצא' עליה על שהתעכבה יותר מדי לטעמו במתן האישור להרוס את ביתו של המחבל בן ה-13 ממזרח ירושלים. עפ"י דיווח של מיכאל שמש מתאגיד כאן, בן גביר הבהיר שם ש"אנחנו רוצים מדיניות של בעל הבית השתגע". כלומר, תחזיקו אותי, אני משתולל. אריה דרעי, השר לשעבר (ובעתיד?) שזומן ע"י נתניהו לישיבה כמשקיף, תרם את חלקו מרום ניסיונו וקרא לעבר בן גביר: "צריך לחשוב על צעדים. יש לנו אחריות כוללת על הכתפיים. צריך לשים לב לאמריקאים. לא כל מה שרוצים אפשר לעשות". שיעור לחברי הקבינט החדשים, ואולי גם לחיים בכלל. ואפרופו אותה ישיבת קבינט. בטוח שנתניהו נכנס לישיבה הזו, כשדם חללי הפיגוע הרצחני עדיין חם, עם חשש כיצד יגיבו החברים הצעירים סמוטריץ' את בן גביר, גם בגלל אופיים הנסער וגם בגלל הציבור שעומד מאחוריהם. מה שהקל עליו היתה נוכחותם בישיבה (לצד אנשי הביטחון, כמובן) של שני פוליטיקאים ותיקים, שמה שהם כבר הספיקו לשכוח, לצעירים שם ייקח הרבה זמן ללמוד. הכוונה לדרעי וליו"ר המל"ל, צחי הנגבי. נתניהו ידע שאם יותקף ע"י צעירי הצאן, יהיו מי שישמשו לו 'כיפת ברזל'. כך יצא, שכמה וכמה מהדרישות שהעלו השניים, כתגובה לרצח, כולל בעניין ההתיישבות, נדחו לפי שעה. גם בגלל ביקור מזכיר המדינה האמריקני כאן, למחרת היום. "לפי שעה", אמרנו. והיא עומדת להסתיים מהר, ואז תבוא שעת המבחן האמתית של רה"מ מולם, ומול ארה"ב.
דברים שרואים מכאן…
לא צריך להיות מהמר גדול כדי לנחש כיצד היה מגיב איתמר בן גביר לפינוי 'מאחז אור חיים' לפני כשבועיים, אלמלא היה מכהן בתפקיד שר. יש לו ולנו היסטוריה ארוכה בכגון אלה. הוא היה מתייצב שם במהירות הקרובה למהירות האור, ופותח בגינויים לממשלה מכאן ועד הודעה חדשה. והנה, הפעם, הגיב לפינוי הזה בראיון 103, ואמר כך: "אני לא חושב שכל ילד שמקים איזושהי סוכה צריך אוטומטית שממשלת ישראל תקבע שיש כאן יישוב" (יש המשך, שנייה). מה זה אם לא "דברים שרואים מכאן (מהממשלה) לא רואים משם?" (מהתנועות החוץ פרלמנטריות?). לא הבאתי זאת כציניות, אלא להצביע על כך שמותר להיות אופטימיים. יש והתפקיד עושה את הבן אדם… ההמשך לפתיח התגובה של בן גביר: "לא יכול להיות מצב שיפנו נערים כאלה תוך דקה ולעומת זאת עשרות מאחזים שצצים מדי חודש מול הבית שלי, לא נוגעים בהם". צודק. אגב, גם צבי סוכות, הבחור המוכשר מיצהר שאמור היה כבר להיכנס לכנסת אך נחסם (בנתיים) בידי סמוטריץ', אם כי בתחילת החודש נאמר לו שסמוטריץ' עתיד להתפטר במסגרת החוק הנורבגי כך שיוכל להיכנס לכנסת, התבטא באופן דומה לבן גביר, שכיום כשיש ממשלת ימין-ימין, היא צריכה לקבוע היכן ליישב, ולא צעירים אידיאליסטים ככל שיהיו. מי שאצלם האסימון בעניין טרם נפל הם 15 רבנים, שעל רקע פינוי המאחז 'אור חיים' שיגרו מכתב לשרים סמוטריץ' ובן גביר בו הביעו הוקרה "לעמידה האיתנה שהפגנתם בימים האחרונים כנגד החרבת נקודת התיישבות החדשה 'אור חיים'… שתהפוך בעז"ה ליישוב קבע פורח ומשגשג…". לקוות זה בריא.
הם רציניים?
מי שבאמת מכיר את שמאחורי העבודה הפרלמנטרית, יודע כי 'הצעת חוק' היא כלי עבודה של חברי הכנסת, הגם שהם יודעים כי אחוזים בודדים ממש מהצעות החוק שמוגשות קורמות אח"כ עור וגידים ומבשילות לחוקים. במרבית המקרים המחסום הוא תקציב, שכן כדי שחוק הנושא בחובו עלות יעבור יש צורך להצביע על מקור תקציבי, ובמקרים אחרים הצעות חוק נקברות בהעדר הסכמה להן. תשאלו, אז מדוע יש חברי כנסת, שמכירים את המצב, מבזבזים זמן ואנרגיה על הגשת הצעות חוק ביודעם מראש שאין להן סיכוי שיתממשו? אז, קודם כל, יחסי הציבור שיקבלו. הכותרות, שלא לדבר על ראיונות במדיה, הן החמצן של חברי הכנסת. ככל שהצעת חוק תהיה יותר פרובוקטיבית, יהיו כלי מדיה שיקפצו עליה כמוצא שלל רב, גם אם הם יודעים שזה קשקוש בלבוש. הנה דוגמא טרייה לכך. חבר הכנסת אוריאל בוסו ושר הדתות מיכאל מלכיאלי, שניהם מש"ס, כמובן, הניחו לאחרונה על שולחן הכנסת הצעת חוק חדשה-ישנה שנועדה להסדיר בחוק את התנהגות המבקרים בכותל המערבי. על פי ההצעה, מי שיעבור על אחד מתוך שורה של סעיפים, עלול לחטוף חצי שנה במאסר בפועל או להידרש לשלם קנס של 10,000 שקלים. בין המעשים האסורים בחוק המוצע: עריכת טקס, לרבות טקס דתי, שלא על פי מנהג המקום, הפוגע ברגשות ציבור המתפללים כלפי המקום (תפילות התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, אמרנו?), תלבושת שאינה הולמת את קדושת המקום (חולצה לבנה, שרוולים ארוכים, כיפה שחורה?), נגינה בכלי נגינה, השמעת מוזיקה ושירה שלא בהיתר הממונה, עישון ברחבת התפילה, תפילה מעורבת של גברים ונשים, בתחום עזרת נשים, עריכת טקס הכולל הוצאת ספר תורה וקריאה בו, תקיעה בשופר, התעטפות בטלית או הנחת תפילין. אני מקווה בשביל בוסו, שבאמת כל מה שהוא רצה להשיג זה כותרת ולא באמת התכוון למה שכתב. אני גם נוטה להאמין שלו ביקש את רשותו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל לכך, הוא היה חוטף סטירה מהרב שהיה מרגיש אותה שבועיים. מה רוצים חברי הכנסת האלה? להרחיק את כל מי שאינו חרדי מהכותל? הזוי.
בושה, בושה, בושה
אולי פספסתי, אבל לו אני מיועציו של ראש הממשלה, את ישיבת הממשלה ביום ראשון, לאחר השתתפות בכאב המשפחות שיקיריהן נרצחו בפיגוע בשבת ואיחולי החלמה לפצועים, הייתי מגנה בכל פה את הצעקות והביזויים שחטפו בני גנץ וחילי טרופר, עת באו להדליק נר במקום הרצח בשכונת נווה יעקב בירושלים, ונאלצו להיות מוברחים משם ע"י אנשי הביטחון, מזעם חלק מהציבור שהיה שם, שתקף אותם במלים חריפות כאילו 'הדם על ידיהם' ונראה היה שהדרך מקללות למכות, קצרה. להזכיר, בני גנץ, רמטכ"ל לשעבר, שארבעים שנה מחייו הקדיש לביטחון ישראל. לא בדקתי, אבל אני בטוח שכל המפגינים נגדו שם יחד, לא מתקרבים בעניין זה לשוליי נעליו. כך גם ביחס לאלה שתקפו את גנץ בעת ביקורו בכותל המערבי ובהזדמנויות אחרות. ממני לגנץ; 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'. קצת דרך ארץ גם מצד יריביו הפוליטיים והאידיאולוגיים, לא תזיק. זה ממש לא קשור למחלוקות הפוליטיות. קריאת כיוון כזו מצד ראש הממשלה יכולה אך להשקיט מעט את הלהבות, ולטעמי גם תוציא את רה"מ לא רע. כן, כך גם ביחס לאנשי התקשורת שהותקפו שם.
לא חוזרת בתשובה
במסגרת ניסיונות הנגדה (אופוזיציה) להטריל את היחדה (קואליציה), הגישה יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ מרב מיכאלי הצעת חוק האוסרת על שרים וח"כים לנסוע ברכב הממשלתי בשבת ובחג. בטוח שאתם בעד, ואני מעריך שיש כאלה שיבקשו להחיל את זה גם על יום שני בשבוע, יום המליאה. שיקשקשו קצת פחות. אבל לעצם העניין, אתם מופתעים מהצעת החוק של מיכאלי, שעל-פניו היא ודאגה לשמירת השבת זה בערך כמו אני ותחרות 'איש הברזל'? להלן ההסבר שלה. "יום השבת היה ויישאר יום המנוחה – זהו ערך יהודי וסוציאלי חשוב, אבל השאלה היא אם השבת תסמל את אי השוויון בין אזרחי ישראל ותהיה חסומה וכפויה או שבת מנוחה ומאפשרת לכולם. כל עוד נתניהו והשותפים העסקנים שלו ימשיכו להחיל דין אחד על עצמם ודין אחד על הציבור, אנחנו נמשיך להיאבק בהם בכל זירה כדי לחשוף את הצביעות שלהם וכדי לתת חופש תנועה ל-80% מהציבור שתומך ותומכת בתחבורה ציבורית בשבת". מה שמעניין זה, האם חברי הכנסת החרדים יתמכו בהצעתה, באישור הרבנים, כמובן. מה אכפת להם, הם לא יינזקו מזה?
עשה לך רב
אם התרשמתם שבקרב הסיעות הדתיות/חרדיות בקואליציית הימין-ימין שוררת רק אהבה, אחווה ורעות, אז תחשבו עוד פעם בעניין. לצד ההסכמות, יש ב"ה גם לא מעט אי הסכמות. עניין מועד בחירת הרבנים הראשיים לישראל הוא אחד מהם. עפ"י הספר, אלה אמורות להתקיים עוד השנה. אלא, שדרעי חותר לדחות אותם לשנה הבאה, בטענה שלא כדאי שהן יהיו בסמוך לבחירות לרשויות המקומיות, ובתרגום לעברית, הוא צופה מן הסתם הצלחה לש"ס בבחירות לרשויות המקומיות, ובכללן אלה ששולחות נציגים לגוף הבוחר את הרבנים הראשיים, ולכן פועל לדחות. אלא, שעמיתו שר האוצר סמוטריץ' לא קונה את ההסבר הזה ועפ"י דיווח של העיתונאי כלפה מ'חדרי חרדים' הוא מעריך שדרעי פועל לדחות את הבחירות לרבנות הראשית, כדי שלא יצטרך להתמודד לפני כן עם ההכרעה הכל כך רגישה עבורו בעניין בחירת נשיא מועצת חכמי התורה, עם סיום תפקידו של הרב יצחק יוסף כרב ראשי לישראל. כידוע, על הטיקט של הרב הראשי הספרדי הבא מתמודד בין השאר הרב יהודה דרעי רבה של באר שבע (ואחיו של אריה דרעי), ולעומתו אח אחר של משפחת יוסף, ובעיניים של דרעי; אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי. מה שלא יעשה, זה עלול שלא להריח טוב. בשורה התחתונה, נכון לעכשיו לא הוחלט על שינוי במועד בחירת הרה"ר.
אקדח ולא צעצוע
בדיונים שנערכו בזרועות הביטחון לאחר ניתוח גל הפיגועים הקודם ותחילת ניתוח של הפיגוע הרצחני בשבת שעברה בירושלים הגיעו למסקנה כי הריכוזים החרדיים הם הרגישים ביותר לפיגועים. חלקם בגלל סמיכותם לקו התפר וליישובים פלשתינים, וחלקם, כיוון שיש שם מעט מאוד אנשי ביטחון ואזרחים המצוידים בנשק, שיוכלו להגיב למקרה של פיגוע טרור. אז קצת נתונים, שהביא העיתונאי יהושע בריינר ב'הארץ'. היישוב היהודי שבו שיעור בעלי רישיון לנשק הוא הנמוך ביותר היא העיר בני ברק, עם 0.32% (394 תושבים). אחריו נמצא מושב קוממיות החרדי, שליד קרית גת, שם רק לאדם אחד יש רישיון לנשק. ובאופן כללי, בתחתית הרשימה של שיעור מחזיקי רישיון לנשק הם יישובים ערביים וחרדיים. ולעומת זאת, 86 מתוך 100 היישובים שבהם שיעור מחזיקי הנשק הוא הגדול ביותר הם התנחלויות. נכון להיום, הדרך להשגת רישיון להחזיק נשק בישראל לוקחת כחצי שנה. שלא כבארה"ב, כאן יש תנאים מקדימים. למשל, בוגרי צבא רק מגיל 21 יכולים לבקש רישיון נשק. מי שלא שרתו בצבא- רק מגיל 27. במשרד הפנים יש רשימה של יישובים עם רמת סיכון גבוהה יותר (כמו קירבה לקו התפר, וכדומה) שמי שגר שם או עובד שם יקבל יותר בקלות רישיון לנשק. וגם אם עברת את המחסום הזה, עדיין תצטרך להצטייד באישור רפואי שאתה בריא וגם בנפשך, אח"כ תצטרך לעבור ריאיון אישי ע"י קצין רישוי במשרד הפנים (התור לריאיון הוא כארבעה חודשים, נכון להיום), תצטרך לשלם אגרה, וגם כשתרכוש כבר אקדח, מידי שנה תצטרך לעבור מטווח להוכיח שאתה בכושר. הרגשת חוסר הביטחון היחסי ברחובות ישראל הביאה לכך שבתחילת 2022 היו יותר מ-42,000 בקשות חדשות להחזקת נשק, פי 4 משנה רגילה לפני כן. הקפיצה בביקושים החלה באפריל, לאחר כמה פיגועים ברחובות המדינה. השר לביטחון לאומי, בן גביר, יזם תוכנית להגדלת מספר האוחזים בנשק. זה יחייב, כמובן, גם הגדלת מספר פקידי הרישוי. ואם כן, האם חרדים ינהרו להצטייד באקדחים? אני יותר מסקפטי. כבר תבינו למה. ראש הממשלה, נתניהו, זרק השבוע רעיון ואמר 'תראו איזה מכפיל כוח זה יהיה אם מתנדבי זק"א, למשל, יישאו נשק'. ומדובר באלפי מתנדבים, כידוע. מסתבר, שכבר היו דברים מעולם וכבר ב-2015, בתקופה שהשר ארדן שלט במשרד ביטחון הפנים, נתקבלה החלטת ממשלה שמתנדבים בזק"א, במד"א ובארגון הצלה במשך שנה ויותר, יורשו להחזיק נשק. כמה מהם הלכו והצטיידו? מעטים. (אולי כי יש הרבה ילדים בבית וזה מסוכן? גם זה שיקול לגיטימי. כבר היו יותר מדי תאונות בית שכאלה, רחמ"ל). סביר, שריבוי אקדחים בידי אזרחים מיומנים יהווה תוספת ביטחון ברחובות, גם להרתעת מחבלים וגם להתמודדות איתם בעת פיגוע. דא עקא, אין להתעלם גם מהסכנות הנלוות לריבוי כלי נשק בידי אזרחים, כמו: תאונות בבית, ריבוי התאבדויות, עידוד לפעילות פלילית, עידוד למכירת נשק לגורמים עוינים, ועוד. די לראות מה קורה אחת לכמה ימים בארה"ב בידי מחזיקי נשק 'רגילים', כדי שמקבלי ההחלטות בנושא יבחנו את הנושא לעומק, מכל צדדיו, ולצד ההקלות במתן רישיון לאחזקת נשק, יוסיפו מנגנוני בקרה, יערכו רפורמה בתבחינים לקבלת אישור להחזיק נשק, ויקיימו הסברה ואזהרה לשימוש נכון ומידתי בכלי המשחית הזה.
(בשלח תשפ"ג)
