באיזה סדרות טלויזיה צופים רבנים?

רבנים, אנשי חינוך ובעיקר הורים, חייבים להאיר את הדרך לדור הצעיר גם בכל הקשור לצריכת תרבות, מוסיקה, ספרים, סרטים, הצגות או סדרות

לפני שנתיים, בשיאה של המגיפה העולמית, כשחזרנו למכינה אחרי אחת החופשות שכפתה עלינו הקורונה, שאלתי את אחד החבר'ה איך הוא העביר את ימי הסגר. "בעיקר נטפליקס", ענה אותו תלמיד תוך שהוא מוודא שאני יודע מה זה בינג' (לטובת הקוראים שלא מכירים את המושג, מדובר בכינוי לצפייה ממושכת ורצופה בפרקי סדרת טלוויזיה בזה אחר זה). "ומה אתה ממליץ לי לראות?" שאלתי, והבחור תלה בי עיניים תמהות ולא כל כך הבין מה אני רוצה מחייו. הציפיות שלו מהסדרות שהוא רואה הן מאד נמוכות ומסתכמות בעיקר בשעשוע. וכמו הרבה צעירים בני גילו, הוא מתקשה להבין מה לרבנים ולשעשועים. התעקשתי לשמוע ממנו במה הוא צופה, איזה עניין זה מעורר אצלו ובמה בכל זאת כדאי לי לצפות. הוא, במבוכתו, התקשה להאמין שאני שואל ברצינות ולא רק מבקר אותו על בזבוז הזמן או על השחתת הנפש.

עבור בני נוער שגדלים בזרם המרכזי של הציונות הדתית היום, העולם עומד על שתי רגליים – אחת נטועה בתורה ובשפה הדתית, ואחת נטועה בתרבות המערבית הכללית. השילוב בין שתי הרגליים הללו הוא חלק מנשמת אפה של הציונות הדתית, אך כדאי לזכור שלרובם המכריע של אותם צעירים, הרגל היציבה יותר היא דווקא זו הנטועה בתרבות הכללית. הסיכוי שיוותרו על הכיפה גדול בהרבה מהסיכוי שיוותרו על הטלוויזיה. התנועה המתמדת שבין שתי הרגליים הללו משפיעה על הרבה מהציר החינוכי שמסעיר את עולמם של אותם צעירים.

בדיוק בגלל זה, אני רואה חשיבות גדולה ויסודית בכך שהשפה החינוכית, הדתית והמוסרית, תהיה נוכחת גם במרחבי הפנאי. רבנים, אנשי חינוך ובעיקר הורים, חייבים להאיר את הדרך לדור הצעיר גם בכל הקשור לצריכת תרבות, מוסיקה, ספרים, סרטים, הצגות או סדרות. זה שיש דברים אסורים שחובה להתרחק מהם, זה ברור ומובן, ובחלק הזה עוסק החינוך הדתי מדורי דורות – אם בגלל מין, אם בגלל אלימות, אם בגלל גסות אחרת ואם בגלל רדידות כללית. אבל לא די בזה. לא מספיק להגיד מה לא, מחנכים ומחנכות חייבים להגיד גם מה כן. אני מקפיד לדבר עם התלמידים שלי על הסרטים, הסדרות וההצגות שאני צופה בהן, על ספרים שאני קורא ועל המוסיקה שאני שומע. כי התרבות שאדם צורך נצרבת בנשמתו חזק יותר מכל אידיאולוגיה. ויש בתרבות הכללית – בנטפליקס, בקולנוע, בתיאטרון, בספרות ואפילו בפלייליסט של גלגלצ – שפע של אוצרות תרבותיים מרוממים ומשמעותיים שיכולים לטלטל את העולם הרוחני שלנו במובן החיובי של הביטוי. נכון שיש שם גם הרבה (מאד) פסולת, ובדיוק בגלל זה חשוב כל כך שנהיה שם.

מיומנות הסינון וההבחנה בין הבר לתבן ובין הטוב לרע, בין מה שראוי לצפות בו ולהשקיע בו זמן ובין מה שעדיף להימנע ממנו, תשמש את התלמידים שלי הרבה יותר ממה שתשמש אותם עוד סוגיה תלמודית או עוד פרק בתנ"ך. כישורי חיים אלו עשויים להשפיע על גיבוש עולמם הרוחני ועל החזקתו לאורך זמן, יותר ממה ששיעורי אמונה מופלאים או תפילות מרוממות יחרטו בנשמתם. תורת חיים היא תורה הנוכחת בכל מרחבי החיים, ואני מאמין באמונה שלמה שלתורה יש מה לומר לאדם גם בזמן שהוא צופה בטלוויזיה.

לא מזמן שמעתי מהרבנית אסתי רוזנברג, ראש המדרשה במגדל עוז, ניסוח מדויק במיוחד של התובנה הזו – יש בתי מדרש שמלמדים את תלמידיהם להבדיל בין קודש לחול. יש בתי מדרש שעוסקים בעיקר בהבחנה שבין קודש לקודש. אבל הדבר שהכי דחוף לתלמידים ולתלמידות שלנו ללמוד, זה דווקא להבדיל בין חול לחול.

(יתרו תשפ"ג)