עם ישראל בחנות הפלאפונים

בחנות פלאפונים קטנה ועמוסה במרכז העיר מצטופפים כמה אנשים. קר נורא בחוץ והשמים שחורים ונמוכים, נראה שהם יכולים כל רגע להישבר לך מעל הראש. המוכר, איש צעיר עם עיניים כחולות, פנים בהירות מאד ועיגולים אדומים בלחיים כמעט כמו בציורים, משרת את הלקוחות שלו כמו להטוטן. יש מוכרים כאלה, שולפים מה שצריך ממדפים גבוהים, ממגרות נסתרות, כמו מכובע קסמים או מזוודה עם תחתית כפולה, הם לא מתייאשים עד שהם מוצאים ומצליחים תוך כדי כך לדבר עם שלושה לקוחות, עושים חשבון לאחד, קורעים בתנופה קבלה לאחר, מפטפטים על שלושה נושאים בו זמנית. המוכר הזה נראה קצת שונה, משהו בעדינות שלו למרות הפטפוטים הסוערים ותנופת העשייה. פתאום נכנס אדם נוסף ואומר "תאמין לי נכנסתי רק להתחמם אצלך, אבל אם כבר אנחנו פה- יש לך כבל מקורי לפלאפון"?

"בוא, בוא, תיכנס, תתחמם, לא חייב לקנות כלום", אומר לו המוכר ומוריד מהקיר שמאחוריו קופסה קטנה עם כבל. "שישים שקל בבקשה". "תאמין לי", הוא אומר כשהלקוח מעביר את כרטיס האשראי, "אין פה מה לחפש במדינה הזאת", ככה פתאום הוא אמר. הוא שלף קבלה מהקופה הרושמת והגיש לנערה שקנתה אוזנית: "קחי קבלה, קבלת שבת".  היא אמרה תודה, הידקה את המעיל ויצאה אל הגשם שהתחיל לרדת. "מה יש פה? " המשיך המוכר את המהלך שהוא פתח "הכל פה על הפנים. הכל."

"למה? למה ככה?" אמר האיש עם הכבל המקורי. "תאמין לי", המשיך המוכר, "הייתי הולך לכל מקום אחר בעולם. לכל מקום". "נכון?", הוא שואל אותי. מה אני אגיד, אין לי מה לומר לו. זאת אומרת יש לי הרבה מה לומר אבל אני חושבת שלפעמים עדיף לא לומר כלום. לפעמים אנשים אומרים משהו, אבל מאחורי הדברים שלהם הם אומרים משהו אחר. ולפעמים הם אומרים "רע לי" ומתכוונים שרע להם. אני מסתכלת על הלחיים הוורדרדות שלו והתלתלים ורואה פתאום איך הוא היה כשהוא היה ילד, אולי לא כל כך מזמן. אולי היה רע לו בתור ילד, אולי בתור מתבגר, אולי כל כך רע לו כאן כי רע לו גם ככה, וכשהידיים שלך מלוכלכות כל מה שאתה נוגע בו מתלכלך, כשרע לך בלב הכל רע.

הגשם מתחזק בחוץ וברד מכה חזק על דלת הזכוכית, המוכר כבר נתן לכל אחד מהלקוחות את מה שהוא היה צריך, ועכשיו כולם נשארים כי מטורף לצאת החוצה. המוכר אומר: "עכשיו תה", ולוחץ על הקומקום שעומד על מדף מאחוריו. הקומקום לא נקי, אולי המים שבתוכו כבר עומדים איזה זמן, אבל הוא שולף כוסות חד פעמיות וכשהקומקום מבעבע ואדים עולים ממנו הוא מכין חמש כוסות של תה מתוק. עכשיו הוא עובר אליי: "מה טוב לך"? הוא שואל,  "תגידי לי דבר אחד טוב". עכשיו כששותים יחד תה אני יודעת מה להגיד, אני אומרת לו: "הנה משהו שטוב כאן", אני אומרת, "נגיד שבן אדם נכנס לחנות שלך ואתה אומר לו: 'בוא תשתה תה, בוא נדבר באמת'. תאמין לי", אני אומרת לו, "הייתי בלא מעט מקומות בעולם, זה לא ככה בשום מקום, בטח לא בארצות שאתה חושב שכדאי ללכת אליהן". "צודקת", אומר המוכר. "גם יש לי עסק טוב ברוך ה', זו הסיבה העיקרית שאני לא עוזב". זה קשה מאד להקים עסק, אבל בכל זאת אני מאתגרת אותו ואומרת: "אתה יכול לפתוח עסק של פלאפונים בעוד מקומות בעולם", והוא אומר: "יש לי לקוחות שאני אוהב, לקוחות קבועים, אנשים שאני עוזר להם".

הגשם נחלש, אנשים בחנות אמרו לו תודה, תודה על התה, והוא אמר גם לנו: "תודה, היה כיף, תבואו שוב", כאילו אנחנו אורחים הוא אמר את זה, כאילו אנחנו חברים, לא לקוחות מזדמנים שבאו לקנות כבל לפלאפון ביום גשום.

(יתרו תשפ"ג)