מספרים על איזה רב שיצא לוויכוח עם אפיקורס כל שהוא. ביום בו נקבע הוויכוח קם הרב וארז את מיטלטליו על הכרכרה, הוא לא לקח רק סנדוויץ' לדרך וספר או שניים, אלא ארז הרבה מהחפצים שלו, בגדים וכלים. "מה אתה עושה?", שאלו אותו תלמידיו, "למה אתה לוקח איתך כל כך הרבה דברים? הרי תיכף אתה חוזר". ענה הרב: "ואם הוא יצליח לשכנע אותי?".
הרב הזה מגיע לדיבייט רשמי, הוא המייצג של צד ספציפי, זה המנדט שלו, זה הטיקט שהוא בא איתו, הוא בתקן מסוים. מותר לו ואף חובתו להחזיק בצד המנוגד לאפיקורס, ובכל זאת הוא אומר: "אני לא יודע, ויכוח אמיתי צריך הקשבה אמיתית, והקשבה אמיתית עשויה להאיר לי צדדים שלא חשבתי עליהם, עובדות שלא ידעתי, דברים שיגרמו לי לסדר מחדש את מה שאני מעמיס על כפות המאזניים, ואז, בכנות, אין לדעת לאיזו צד תיטה הכף".
התלמידים שלו שאומרים 'תיכף אתה חוזר', לא הבינו את עומק הנכונות שלו להקשיב באמת, באמת אפילו עד כדי להשתכנע. כנראה שהם לא היחידים שלא מכירים כזו הקשבה, כי הסיפור הזה כל כך חריג שבגלל זה הוא מסופר, כיוצא מן הכלל. רובנו, מכל צידי הוויכוח הפליטי, לא מתכוננים לעבור צד. המקסימום זה להכיר בזה שאחרים חושבים אחרת, המקסימום היותר לארג' זה ללמוד משהו קטן חדש שלא הכרת, איזו עובדה או תפיסה ולהסכים להכניס אותן תחת כנפך, להרחיב את ארסנל ההבנות שבונות לך את התפיסות והדעה.
השבוע הייתי במפגש חברים, הקדשנו חמש דקות לפוליטיקה, כי אי היה אפשר שלא, לאור הימים הקשים האלה. בגלל שאנחנו שונים מאד בדעותינו עברנו באופן יזום מהר מאד לנושאים אחרים, נושאים שיש לנו בהם יותר הסכמה. לא נפגשים עם חברים בבית קפה בשביל לצאת כועסים, נעלבים או מיואשים. אני לא טובה בוויכוחים פוליטיים, אני לא טובה בוויכוחים בכלל, יש מבחינתי שתי אפשרויות: אם הוויכוח הוא עם אדם שיש לי עוד דרך ארוכה איתו, אז נסכים שלא מסכימים, נימנע מאזורי הוויכוח וזהו. אם תנוח עלינו הרוח, אולי נסכים להבין שיש לנו מה ללמוד מהצד האחר (בתנאי שגם הצד האחר יסכים ללמוד ממני כמובן. רק אני אהיה הלומד, רק אני ארכך את עמדותיי ואתקפל? זה לא.) ואם זה אדם שאין לי איתו דרך וקשר, אז בשביל מה להתווכח? אפשר להיפרד כידידים, גם ככה אנחנו נפרדים וגם ככה לא ידידים.
אני מבינה שדעות הן לא מוצר שאתה רוכש או לא, אתה לא עובר ב'סופרמרקט הדעות', מתבונן על המוצרים, קורא מה שכתוב על האריזות ומחליט מה נכנס לעגלה שלך. דעות הן תוצר של הרבה מרכיבים, תוצר של העובדות שאתה מכיר או שחסרות לך, של המרחב שבו אתה חי, מה אתה פוגש כל בוקר, של המרחב התרבותי שלך, של חוויות ילדות, של פחדים שלך, פחדי עבר ופחדים קונקרטיים ועוד הרבה מרכיבים מכוננים וקריטיים, מיקס סמיך של כל הדברים שרואים מכאן ולא רואים ממקום אחר. לכן רוב האנשים לא משנים את דעתם, לכן, לרוב אני לא רואה סיבה להתווכח; זה מתיש, מייאש וחסר סיכוי. אבל כשצריך לקבל החלטות, כשעמדות סותרות צריכות להתחלק באותו משאב, כשהוויכוח הוא לא היפותטי אלא צריך להכריע והכרעה שלו תביא חיים או מוות – אז כל צד מרגיש, ובצדק, שהוא שומר הסף של המשך הקיום ואסור לו לוותר. הפחד עולה והכעס והצדק ורגשות מוסריים שלא נותנים לך מנוח. הוויכוח נהיה מחויב המציאות והוא מחלוקת אמיתית שאין מנוס ממנה. חז"ל לימדו אותנו שלא צריך למסמס מחלוקת אמיתית, אפשר לצלוח אותה, איך? בתנאי שהיא לשם שמים. אולי צריך לחקור ולחפש להבין איך נראית מחלוקת שהיא לשם שמים, ואולי נצליח לחיות איתה, ולא שתהיה "שלא לשם שמים" ותאכל אותנו באש.
(בשלח תשפ"ג)