אתגר השעמום

גם בתוך עשיה מסחררת שאין בה דקה שעמום, אנחנו יכולים להרגיש שבא לנו למרוט את הנוצות שלנו

פעם הכרתי תוכי ג'אקו אחד, תוכי מדבר, שלא רק ידע להגיד 'שלום שלום' ולחקות את הקול של הבעלים שלו, הוא אפילו ידע לשרוק את הרינגטון של הפלאפון שלו. הבעלים היה שומע את הפלאפון, רץ לענות ומגלה שהתוכי סתם שיגע אותו. זה היה מצחיק.

לתוכי ג'אקו יש עוד התנהגות מעניינת: הוא מורט את הנוצות שלו. חוקרים גילו שיש קשר בין העובדה שהוא תוכי חכם ויכול ללמוד לחקות דיבור ומוזיקה, לכך שהוא מורט את הנוצות שלו. שניהם נובעים מהחכמה שלו- כשהוא מרגיש מאותגר הוא לומד, כשהוא מרגיש משועמם הוא מורט את הנוצות. בחיפוש אחר משמעות השעמום ראיתי הסבר ששעמום מתרחש במצב שבו יכולת האדם עולה על דרישת הפעילות שבה הוא עוסק.

זאת אומרת, שכשאדם מרגיש שמשעמם לו זה בעצם פער בין היכולות שלו למה שהוא עושה כרגע. ויקטור פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא השעמום. זו הטענה עמוקה במשמעות של השעמום, יש רבדים פשוטים יותר של חוסר ענין בגירוי, של חוסר סיבה לקום ולהסיר את התחושה הזו. מבחינה אבולוציונית נראה שתפקידו של השעמום הוא להיות מנוע לחיפוש עשיה משמעותית ומתקדמת יותר מזו שאתה עושה עכשיו. הדחיפה לשינוי עוברת בריק. שהיה בתחושה הבלתי נעימה מעקצצת בך להסיר אותה. איך? על ידי עשיה שתעניין ותגרה אותך.

'משעמם לי', נראה לי כצרוף מילים שהרבה הורים הולכים לשמוע בוקע מן הספה בחודשים הקרובים.

הגדרה מילונית שמצאתי אומרת ש'שעמום הוא רגש שלילי שקיים אצל מרבית היונקים ונובע מחוסר ענין בגרויים'. קשה לנו להבין את המתבגרים המשועממים על הספה. נראה לנו שאם היה בידינו הפנאי שיש להם לא היינו מבזבזים אותו כמותם אלא מציירים בצבעי זכוכית, אופים, לומדים גלישת גלים, ועוד. אבל, האמת היא ששעמום לא קשור רק לפנאי. כולם משועממים. זה אומר גם קופים וגם לוויתנים, וגם אנחנו, כמבוגרים.

נראה לנו שבגלל שאנחנו בתוך עשיה אינטנסיבית אז ניצחנו את השעמום, תמיד יש לנו 'מה לעשות'. עבודה, בית, ילדים, מערכות יחסים, בני זוג, הורים מבוגרים שלנו, חברים. (גם קשרים דורשים תחזוק).

אבל, לפעמים גם אנחנו חווים חזק את השעמום. אנחנו רק לא קוראים לו ככה. לפעמים יש לנו עשיה שלא מזינה ברמה מספקת את היכולות הפנימיות שלנו ואז נחווה תסכול יותר עמוק שמשהו ביכולות שלנו לא מקבל אוכל ולא גדל ומתפתח. אולי זו צורה מסוימת של 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'. וכגודל היכולות גודל הפער כשהן לא באות לידי ביטוי.

פעם שמעתי מהרב מיכי יוספי שהמילה 'דיכאון' מורכבת מהמילים 'דיכוי' ו'און'. כשיש לאדם כוח כלשהוא והוא לא פורח אלא אפילו נובל, מודחק או מדוכא. הוא עשוי להרגיש את העצב הזה משתלט על כולו. עצב מסוג מיוחד – דיכאון. גם בתוך עשיה מסחררת שאין בה דקה שעמום, אנחנו יכולים להרגיש שבא לנו למרוט את הנוצות שלנו.

אולי אתגר השעמום של הילדים מופיע מולנו בחופש הגדול, ואולי זה באמת קיר אבולוציוני עבורם לעבור דרכו בשביל לגלות מה באמת מעניין אותם ולאן שווה להם לחתור. אבל, אתגר השעמום האמיתי שלנו, המבוגרים, יכול להופיע כל שאר השנה ואנחנו צריכים להכיר בו, ביכולות שלנו, ולמצוא מקורות תזונה והתפתחות שנרגיש בהן שבעים.

(חוקת תשפ"ב)