היום, כשהגוי הוא משכיל ומוסרי וערכי ויפה וחכם- צריך להתאמץ מאד למצוא רבדים עמוקים לדלות מהתורה את השייכות שלה לכל דור
לא מזמן הייתי בבית כנסת במושב מרוחק ממקום מגוריי. באותה שבת התקיימה בר מצווה לנער. אל בית הכנסת נכנס גל שוקק חיים של נערים ונערות שמבקרים בבית כנסת בשנה האחרונה לא מעט בזכות שנת בר המצווה של החבר'ה. ראשונות נכנסו הבנות, נפרדו בכניסה מהפלאפון, סימסו סימוסים אחרונים: "אני נכנסת לבר מצווה, ביי", והכניסו לכיס האחורי של הג'ינס. אחריהן הגיעו הבנים החמודים, לקחו כיפה מהסלסלה, הניחו אותה בעדינות על התסרוקת, כיפות של בר מצווה, מה שנקרא. הרגשתי לרגע כאב קטן, את חוסר הנוחות של חוסר השייכות. אדם שרגיל ללכת בעולם בתחושת שייכות, הוא מתלבש נכון, 'שוחה' בקודים התרבותיים, פתאום מרגיש זר, מגשש עם היד לסדר את הכיפה, מושכת את החולצה שתגיע למכנסיים. זו תחושה מביכה ולא קלה. בסוף הקריאה, בסוף הסוכריות, היה קידוש של זקני המושב – דג מלוח וקרקרים. רב בית הכנסת דיבר, התרגש עם הילד ועם המשפחה וסיפר על סבא שלו, שמה שהחזיק אותו ברוסיה הקומוניסטית היו התפילין, הקשר היהודי. הילד היה קשוב מאד ולא יצא אל חבריו שחזרו החוצה לפלאפונים. חיפשתי בעיניים שלו זיק, לנסות להבין איך הוא מבין את הרב. אני חושבת שלא פשוט להניח שמה שהרב מרגיש- מרגיש הילד. הילד שומע מישהו שמספר על מישהו שהיה לו חשוב לעשות משהו בשם הדת. אוקיי, חוץ מהיותי בן לאותו לאום כמו האיש ההוא הזקן ברוסיה הסובייטית- איך זה קשור אליי?
מי שהרצף הבין דורי שלו נקטע, אין לו בלב את הכפתור ההוא שכשלוחצים עליו נדלקת מיד תחושת השייכות, את הניסיון למצוא איך אני בדורי ממשיך את מה שהועבר אליי בלי לקטוע אותו, רוב האנשים לא רוצים להיות הראשונים שקוטעים שרשרת. לא שרשרת משפחתית של עושיי וויסקי, ולא שרשרת משפחתית של טייסים בחיל האויר. אבל, כשגדל דור רביעי לחלוצים שחתכו את השרשרת, גדל ילד מתוק ומוכשר שאין לו את כפתור ה'פליי' ללחוץ עליו ולהדליק אותו. ילדים בני שלוש עשרה, אני חושבת, בשנת 2023, אפילו לא מכירים את שירי ארץ ישראל, הפלייליסט שלהם מורכב מכוכבי וכוכבות פופ פופולריים שעולים לייצג את ישראל באירוויזיון באנגלית. בגלל שאנחנו נמצאים במצב שבו רוב העם הצעיר מאד, הוא כבר דור שלישי למי שאין לו גירסתא דינקותא, דור שכבר ההורים שלו לא יכולים להגיד 'סבא שלי היה רב'. זה מכריח את מי שעוסק בחינוך ילדים ונוער למצוא חיבור אחר לתורה וליהדות, חיבור שלא בנוי על אינרציה בין דורית או על מצפון גדיעת השרשרת, אלא מבוסס על התבוננות בתורה. במה היא עוסקת? מה המסר שלה? איזה בן אדם היא רוצה לבנות?
פעם היו להוגים ולרבנים חיים קלים. הרבה מהגויים מסביב לא עשו הרבה חשק להיות גוי. לפני שנתיים בטיול לגאורגיה בעיירה רחוקה בעומק ההרים עוד ראינו 'גויים מפעם' נשענים שיכורים וחלוליי עיניים על דלת של חנות קטנה, לוגמים מבקבוק, חבר צריך לתמוך בהם כשהוא מתנודד בעצמו. עם גויים כאלה, קל לשווק את התורה והיהדות. "אתה רוצה להיות כמו איוון?" אתה אומר לילד, ותוך חמש דקות הילד חוזר הביתה. אבל היום, כשאין כמעט יותר איוון, כשהגוי הוא משכיל ומוסרי וערכי ויפה וחכם- צריך להתאמץ מאד למצוא רבדים עמוקים לדלות מהתורה את השייכות שלה לכל דור, מה הצבע שלה בשנת 2023? איך יידלקו עליה, ייתנו בה אמון? ימצאו בה את זהותם?
הרב מניטו במאמרו "חלום היהודי לעומת חלום הישראלי" מסביר את המתח הבין-דורי בכך שהאבות הם החולמים והבנים המגשימים; בגולה חלמו, בארץ ישראל הגשימו. הדבר הזה בוודאי יוצר מתח, ולו רק בגלל שההגשמה תמיד מגושמת יותר מהחלום, ההבטחה תמיד יפה יותר לפני שהיא מתנפצת אל קשיי המציאות. הנכדים אף פעם לא יבינו את החלום של הסבא, אבל הסבא בעצם חלם את עולמם.
בפרשות שלנו, יתרו ומשפטים, כשהתורה ניתנת על כללותיה ופרטותיה למשה בסיני, בימים אלו שהעם ישראל מחפש עוד נדבך בזהות שלו ואף נלחם ונקרע למענה – אלה חושבים שזה צריך להיות אופיה של מדינת ישראל ואלה חושבים אחרת, זה זמן טוב לחשוב על שרשרת הדורות העתיקה והעכשווית.
(משפטים תשפ"ג)