אגדת חורבן

כמי שהיום יום שלה מספיק רחוק מלהבין מה זה בדיוק חורבן הבית, סיפור כזה שמובא ככה לא נותן לי לשכוח שההיסטוריה איננה רק סיפור ושהמציאות העדינה תחת רגלינו גם בדורנו

חברה שלחה לי וואטסאפ באמצע תשעה באב: "סיימתי את המשימות להיום: איכה, קצת קינות, אולי אחה"צ גם אני אסע לכותל, אבל עכשיו, יש לך רעיון לסרט מענייני דיומא?". שאלתי אותה אם ענייני דיומא הכוונה חורבן בית המקדש ישיר, או ענייני דיומא המסתעפים, נגיד, כל מיני צרות שיש בארץ ואולי בעולם? היא שלחה "חחחח. חורבן הבית ישיר".

הייתי מציעה לה את "אגדת חורבן". אבל לראות אותו בבית במסך של הנייד לא נותן את האפקט המשמעותי. הסרט הזה אמנם מצויר אבל כבר מזמן, בהתחלה בזכות דיסני ופיקסאר, ואחר כך בזכות יוצרים עצמאיים מוכשרים, הבנו ש'מצויר' זה לא אומר "לילדים". אנימציה היא אומנות מיוחדת מאד. ב"אגדת חורבן" בחרו היוצרים לבנות את התמונות העוצמתיות מציורים שנראים כמו ציורי שמן, רובן תמונות בלי תנועה וחלקן תמונה אחרי תמונה שמתחלפות במהירות עד שזה נראה כמו תנועה. (כמו בסרטי מיקי מאוס הראשונים). הציורים שציירו במשך כשמונה שנים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט מהממים – במובן הפשוט של המילה, אנחנו לא רגילים לראות כהנים בעבודתם על מסכי הקולנוע ולשמוע קריאת 'ברוך שם כבוד מלכותו' בסאונד סראונד. הציורים המצוירים לפרטי פרטים, מדרכות ירושלים, העגילים של המלכה הרומית, בונים חוויית אמינות כאילו ככה זה באמת היה, ואם לא בדיוק אבל בערך, זה הכי קרוב למה שאפשר לדמיין. הצופה נזרק למנהרת זמן ששואבת אותו פנימה. אל האור העולה, אל החושך היורד, אל המחלוקות, האינטרסים, הייאוש, הרעב, אל האש שמתלקחת באסמים לאט ואז מהר. לא כל סרט מצויר הוא לילדים, כבר אמרנו?

באחת השורות החזקות בשיר 'בסוף היום' אומר ארז לב ארי: "אם הייתי שבוי הייתי מסוכן". מי שמרגיש שבוי יכול להיות אחד משני דברים: נכנע, או מסוכן. מסוכן לעצמו, מסוכן לאחרים. יודעים מה? גם הנכנע אולי בנוי בתוכו 'מסוכן' ולמרות ואולי בגלל שאף אחד לא רואה, המסוכן הזה עשוי להתפרץ החוצה או לחסל אותו מבפנים.

שבוי ומסוכן היא הדמות של בן בטיח, דרכה בחר גידי דר יוצר הסרט 'אגדת חורבן' להעביר את סיפור חורבן בית המקדש השני. סיפור אגדה שאוגד בתוכו, מדרשי אגדה וכתבים מ'מלחמות היהודים' ליוספוס פלביוס.

בן בטיח, נער אנונימי בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, מבקש בתום לב להביא צדק לתושבי ירושלים שנעשקים ביד כוהני המקדש.  את הכסף שהכהנים חלקי הלשון לוקחים הם מעבירים למלכה ברניקי שמעבירה לקיסרי רומי תמורת אוטונומיה ליהודים לעבוד את עבודת המקדש ואוטונומיה לברניקי להנות מאוצרות הקודש. על הדרך הפוליטית גוזרים הכהנים לכיסם קופון שמן שמותיר את אנשי ירושלים תמימים ורעבים. אל המצור על העיר שמביא אותם לרעב, מתווספת ההתנהגות הזאת שמדרדרת את הרעב אל שלב המסוכן. השלב שאתה נהפך לחיה פצועה, שאתה יכול להשתולל ולנקום ולהרוס הכל, כי אין כבר מה להפסיד, "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" כתוב ב'איכה'. בן בטיח שומע מתורת רבו-דודו כי כמשה רבינו בדורו צריך כל אדם לקום על רגליו ולעשות מעשה, גם אם המעשה מסוכן, אבל מקדם את הצדק. ובכך- להיהפך לאיש. לגבר.  בן בטיח מתחיל את דרכו כאחד ממנהיגי הקנאים בירושלים המורדים ברומאים, לא כשבוי אלא להיפך – כאדם חופשי מפחד ומכיפוף קומה, ניכר בסיפור שהמניע שלו הוא גם אישי, הוא רוצה לעבור גם מסע התבגרות אישי ולהיות לאיש. והוא לא מתחיל את דרכו כמסוכן אבל הוא הופך למסוכן. מתי? כשהוא נהיה שבוי. לא שבוי אצל הרומאים, אלא שבוי במחלוקת של אחיו היהודים, מחלוקת שנלקחת עד הקצה. הקבוצות שולחות יד איש באחיו,  שורפות זה את אסמי המזון של זה ומשאירות את כל ירושלים מתגוללת ברחובות בחרפת רעב. הכעס והנקמה מפוררים מבפנים את כוחה ועוצמתה של ירושלים וכשמגיעים הרומאים לחיסול הסופי לשריפה הגדולה כבר יש במה לאחוז כמו שנאמר עליה: "בית שרוף שרפת".

יש מי שלא אוהב את הסרט הזה, כי הוא לא מדויק, למרות שהוא מבוסס על מדרשים ועל דברי יוספוס פלביוס, תמיד אפשר לחשוד ובצדק שזה לא בדיוק בדיוק. לא בדיוק הדמויות, לא בדיוק המניעים. ועם כל זאת, אני מדברת כאחת העם, כמי שהיום יום שלה מספיק רחוק מלהבין מה זה בדיוק חורבן הבית וסיפור כזה שמובא ככה פותח לי פתח להבנה ולצייר את זה בליבי ולא נותן לי לשכוח שההיסטוריה איננה רק סיפור, אלא גם שהמציאות העדינה תחת רגלינו גם בדורנו. גם היא יכולה להיות מסוכנת לאם נהיה שבויים עד הסוף במשהו בלי להתבונן בו מדי פעם מחדש ופחות מסוכנת אם נהיה גמישים יותר, לפחות אחד כלפי רעהו. כמו שממשיך ושר ארז לב ארי- "אם הייתי שביר, הייתי מסוגל".

(ואתחנן תשפ"ב)