הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)
בשבועות של שנת תרנ"ה (1895) התקיימה הכנסת ספר תורה גדולה בישיבת "עונג שבת" בעיר סרייבו. רבה הדגול של העיר, הרב אברהם רומנו (אין לבלבל בינו למשפחת רומאנו, בעלי הבנין המפורסם בחברון), דרש במעמד בדברים הנוגעים אל הלב. הוא הביע חשש מפני ההיתפסות למשמעות החיצונית, המפוארת ומכובדת של הכנסת ספר תורה, ובדומה לה מנהגים יפים שקשורים שנדבות לבית הכנסת, כדוגמת פתיחת ההיכל וכדומה, בלא התיקון הנפשי הפנימי הנחוץ (אברהם שנית, ירושלים תרצ"ב, סא, א-ב):
"וכבר כתב הרב ראשית חכמה בסוף ספרו, וזו לשונו (מצוי בחלק "אור גדול" בראשית חכמה, פרק עשרים): 'גדול השלום, שאפילו עשה אדם כמה מצוות ולא עשה שלום – כאילו לא עשה כלום, שכן מצינו ביהוא…' ".
הרב רומנו לא מסתפק במובאה מר"א די-וידאש, בעל ראשית חכמה, ומוסיף נופך משל ר' דוד בן שמעון, בעל "צוף דב"ש", רבה של הקהילה המרוקנית בעיר הקודש ירושלים, מספרו "שער החצר", העוסק במעלת הארץ, סימן טו. במקור, לקוחים הדברים מביאורו של ר' אליהו מני, המקובל הגדול, רבה של חברון:
"יש למעלה היכל הנקרא 'אהבה'. וכשאין אהבה בין איש ובין אחיו, בר מינן, אזי מתגברת אש המחלוקת בהיכל אהבה, ואין מכבה עד שובם בשלום אהבה. זה אומרו 'מים רבים', רצונו לומר אם הם עוסקים בתורה שנקראת מים, והם רבים, המורה על הפירוד, לא יוכלו לכבות את האהבה, רצונו לומר היכל הנקרא אהבה".
לא זאת אף זאת, גם אם "יכלו בדמעות עיניהם לתקן המעוות, 'ונהרות לא ישטפוה', ו'אם יתן איש את כל הון ביתו', לפזר בצדקה בעבור היכל אהבה, לתקן עוון המחלוקת, 'בוז יבוזו לו'. ולא יש שום תיקון כי אם השלום!".
דברים קשים אלה, שמלמדים את עוצמת וחשיבות השלום, נכונים תמיד, בארץ ובגולה, ובכל עת מעיתות השנה. אולם, הרב רומנו מוסיף משלו:
"וכיון שלא יש תיקון אחר לפגם המחלוקת והשנאת חינם, כי אם בשובו בשלום, אם כן אנו שגלינו מארצנו בעוון שנאת חינם – אין לנו תקנה כי אם בבקשת השלום, ובעשות עצמנו כל העדה כולם חברים בלב אחד כאיש אחד, כמו שהיה במתן תורה… ובפרט בעקבות משיחא, שאז קטיגוריא רבה… ברחמיו המרובים שולח לנו את אליהו הנביא לתווך השלום בינינו…".
בארץ ישראל, בעידן של התחדשות והתעוררות לאומית, ובפרט בזמן מתן תורה, ערכו של השלום לא יסולא בפז.
הרב רומנו עצמו עזב את העיר סרייבו בעטיו של השלום, כאשר ראה שאנשי העיר מעדיפים עמדה פחות שמרנית משלו, ועלה לירושלים, בה חי עשרים וארבע שנים.
נאים במיוחד דבריו בדרוש שנשא בעת עלייתו לארץ (אברהם אברהם, ירושלים תרפ"ז, ל, א ואילך), בהם ביטא את תשוקתו לעלות לארץ נקי וזך, ולהנות מהשפעותיה הרוחניות הגבוהות:
"אחי ורעי, קודם עלייתי לארץ ישראל, ב"ה יתברך, נקיים מצוות פריעת בעל חוב, ונשלמה לכל מי שאנו חייבים… וכשם שאני מבקש על עצמי כך אני מבקש על מור אבי… שאם נשאר חייב איזה סך שאינו ידוע, בכל אופן שימחלו לו… הריני שואל מחילה וסליחה מכל אחינו בני ישראל… אם דברתי לאיזה מהן או על איזה מהן איזה דבר שאינו לפי כבודו, וכל שכן אם צערתי לאיזה מהן בכל צד ואופן שיהיה, שימחלו לי מחילה גמורה, ואם איזה מהן אינו מתרצה בזה, יגלה הדבר לאיזה תלמיד חכם ואני אעשה כדת מה לעשות…".
כדי כך היתה מעלתו האישית גבוהה, והעמקתו במעלת ארץ ישראל, ובתביעות הרוחניות שהיא תובעת מכל אדם מישראל.
(פורסם בפרשת נשא תשע"ט)
