גיור קטן ושאלת הרצון – חלק חמישי

פרק כ"ה

עמדתו של רב יוסף, שלפיה גר קטן יכול למחות על גיורו בבגרותו, עוררה דיון כבר בספרות התלמודית. אביי ורבא מצביעים על שתי משניות במסכת כתובות שמהן עולה כי גיור קטן אינו הפיך. אביי מפנה למשנה: "גיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים" (פרק א, ב). ההנחה שגיורת קטנה יכולה למחות, מובילה לתוצאה הלכתית לא סבירה: גיורת קטנה שנשאה ותמחה תחזור לנוכריותה ובכל זאת תזכה בכתובה! רבא מצביע על משנה אחרת: "אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד" (כתובות פרק ג, א). התלמוד מיישב בין קביעות אלה לעמדת רב יוסף באמצעות פרשנות שתוצאתה צמצום זמן המחאה של גיורת קטנה: "כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות".

פרשנות זו עוררה דיון בספרות הראשונים: "ואם תאמר, כיוון דאמרי' דקודם שהגדילה אינה יכולה למחות, ואחרי שתגדיל נמי אינה יכולה למחות, אימת מימחיא, דהא א"א לצמצם, [ו]מתי היא יכולה למחות. י"ל דלא אמרו דקודם שהגדילה אינה יכולה למחות, אלא לעניין שאם נתרצתה בדבר אח"כ קודם גדלות, שאין מחאתה שעשאה מתחלה כלום, אבל אם עמדה במחאתה מקטנו' לאחר גדלות מחאתה מחאה ונתבטל גרותה" (ר"ן, כתובות, שם וראו רשב"א שם; ריטב"א, שם, ועוד). לפי עמדה זו, המחאה חייבת להיות רציפה מקטנות ועד גדלות. זה המצב היחיד שבו מחאה תקפה. משמע, גר קטן אינו חייב לעמוד למבחן יהדות בבגרותו. די היה בגיורו כקטין להופכו לגר לכל דבר ועניין. אבל מאחר ורצון המתגייר הוא יסוד הגיור, מוצע למתגייר הקטין זמן מצומצם של מחאה; זאת רק אם כבר בקטנותו ביטא מחאה. עמדה זו הולמת את הקביעה של הריטב"א: "והאי דמטבילין אותו אע"ג דגר בעלמא בעינן שיודיעוהו קלות וחמורות, ההיא למצווה ולא לעכב והכא דלאו בר הודעה הוא אינו מעכב".

חכמי התוספות הרחיבו את אפשרות המחאה: "אבל בתוספו' תרצו דהואיל ועד שמודיעין אותה ענשן של מצות אינה גיורת גמורה, ומגדילה שעה אחת בגירותה אחר שהודיעוהו ענשה של מצות" (ר"ן, שם). לפי שיטה זו, גיור קטין אינו גיור מושלם, שהרי הודעת מצוות חסרה בגיורו. נקל להבין כי שיטה זו עולה בקנה אחד עם עמדת התוספות שנותחה בפרקים הקודמים, שלפיה גיור קטן הוא רק מדרבנן.

פרשנויות אלה עוררו את ביקורתו של המאירי, הכותב: "ואף לכשהגדיל באותה שעה שנעשה גדול והיא שעה ראשונה של תחילת ארבע עשרה לזכר יכול למחות [..] יש אומרין שלא שעה דווקא אלא רגע הסמוכה לסוף קטנותה וראוי לשאול אם כן היאך תמחה והיאך אפשר לצמצם בכוון רגע ראשון של גדלות ותרצוה כשמתחלת למחות בסוף קטנות ועמדה במחאתה בתחילת גדלותה ואף בתוספות נדחקו לפרש שאף משגדלה יכולה למחות אם לא הודיעוה עול מצות משגדלה ומשגדלה והודיעה עול מצות אם לא מיחתה יכולה עוד למחות ואיני יודע דחקים אלו למה אלא שעה אחת פירושו כל אותה שעה על הדרך שביארנו" (מאירי, כתובות, שם).

לפי עמדת הריטב"א, המאירי וראשונים אחרונים גיור קטן הריהו גיור מוחלט, לא חסר בגיור רכיב כלשהו. בדברי הר"ן והמאירי מבוטאים תחושת אי נחת מעמדת התוספות, שלפיה חסר רכיב של הודעת מצוות בגיור של גר קטן. עמדה זו היא הנחת המבוקש – חייבת להיות הודעת מצוות בגיור, ולכן היא מחויבת גם בגיור קטן. אבל הנחה זו אינה הכרחית, ואינה מופיעה בספרות התלמודית כחלק מרכיבי הגיור ההכרחיים. הוספת רכיב בגיור רק מחמת שאלה על משך זמן המחאה, נראית בעייתית, "דוחק" בלשונו של המאירי.

אכן, כפי שראינו, עמדת רב הונא היא ברורה: גר קטן הריהו גר לכל דבר ועניין, לא חסר בגיורו רכיב כלשהו. גם עמדת רב יוסף היא ברורה: גר קטן הריהו גר לכל דבר, אלא שבבגרותו ניתנת לו האפשרות לסגת מגיורו. זכות הסירוב של הקטין נועדה לוודא את רצונו להמשיך להיות יהודי; היא אינה ביטוי לחוסר ברכיב בגיור. ההלכה מניחה שגיור מותנה ברצונו של הנוכרי להתגייר. לפיכך, הדיון התלמודי בעמדת רב יוסף התייחס רק לשאלת הרצון ותנאיו ולא הניח כי בגיור הקטין חסר רכיב כלשהו. גר קטן מזוהה כיהודי.

(ויגש תשפ"ג)