פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
מנחם אֵלון (תרפ"ג-תשע"ג), שבימים אלה – כמה סמלי, בערב שבת קודש "משפטים" – מלאו עשור שנים לפטירתו, היה איש חמודות. גם בחלוף עשרות שנים, מכריו ומוקיריו הרבים, כמו גם אלפי תלמידים שהעמיד במשך עשרות שנות הוראה בקורסים למשפט עברי באוניברסיטה או בחוג לתלמוד שהתקיים בביתו, זוכרים אותו בחיבה גלויה. חיוכו הטוב, דיבורו הרך והשקט, לבביותו ומאור הפנים שבהם הקביל פני כל אדם, עשו את שלהם.
אֵלון ניחן בתכונות רבות שהשלימו אחת את השנייה והיו לאחדות בידיו. פיקחות של גליציאנרים, אש קודש חסידית של דז'יקובאים וצאנזערס; "ליגען אין לערנען" [=להיות מונָח בלימוד] ו"דערהערט די סברה ודערזעהט דעם עניין" [להאזין ברוב קשב לסברה ולחדור בעין חדה לנושא"] של למדן ליטאי; "גדלות האדם" הסלובודקאית שאותה ינק בישיבת חברון; חכמת חיים של בני ירושלים; דייקנות וקפדנות עד לחדא של 'יקים'; רוחב דעת של בני אירופה; עומק של מלומדים וחוקרים, חכמי תורה ותופשי משפט; לשון זהב של מושכים בשבט סופר; ובעיקר אנושיות פשוטה של סתם "יהודים טובים", המקבלים כל אדם, קטן כגדול, בסבר פנים יפות, ואינם מבקשים ליטול שכר על כל חיוך או מילה טובה שמוציאים הם מפיהם.
יצירתו חבקה זרועות עולם. הלכה ואגדה, תלמוד ומדרש, משפט ומוסר, מדעי היהדות ואורחות חיים, פילוסופיה וספרות, לשון ותרבות. ו"בא זה ולימד על זה", והיו כל אלה לאחדים בידיו. כל אלה חברו אלי יצירה עשירה, השובָה את הלב ומרנינה אותו, שהיקפה העצום ורבגוניותה משקפים רוחב דעת ונשמה יתרה.
בשנת תרצ"ה עלה עם משפחתו לארץ ישראל והצטרף לבית הספר היסודי "הסתדרות החרדים" בתל אביב. בחלוף כשלוש וחצי שנים, החל ללמוד בישיבת "חברון". לימים העיד כי למרות שהיה כבר מלומד בעל שֵם, פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית, שופט ומשנה לנשיא בית המשפט העליון במשך כעשור ומחצה, שבע השנים שעשה בישיבת "חברון" היו היפות בחייו.
"שנה לאחר שנה הייתי יושב ולומד יומם ולילה, עם הפסקות קצרות לאוכל ולמנוחה, וזכיתי לקיים בעצמי 'והגית בה יומם ולילה'. הייתה זו חוויתי האינטלקטואלית והחינוכית הגדולה והעמוקה, לימוד תורה לשמה, לימוד לשם לימוד ולא לשם קבלת תעודה או אישור כל שהוא. צלילה במעמקי ים התלמוד ומפרשיו, תענוג רוחני שקשה לתארו".
בראשית שנות החמישים החל את מפעל חייו: חקר המשפט העברי, לימודו והוראתו. גולת הכותרת הספרותית של מפעלו היא שלושת הכרכים של חיבורו "המשפט העברי" שנדפסו ברבבות עותקים, תורגמו לאנגלית ורוסית, ובזכותם נתעטר אֵלון אף בכתר "פרס ישראל" בחקר המשפט.
אֵלון זכה למה שרק מעטים זכו לו. לצד עשרות שנים שבהן הורה קורסים במשפט עברי לאלפי סטודנטים, בארץ ובעולם, זכה להטמיע את עקרונות המשפט העברי גם בחוקי מדינת ישראל, גם בפסיקת בתי המשפט שלה. בראשית דרכו שימש כיועץ למשפט עברי במחלקת החקיקה של משרד המשפטים, ושילב עקרונות שונים מהמשפט העברי בחוקיה המתגבשים של המדינה הצעירה.
לימים, עם מינויו לבית המשפט העליון, המשיך לעשות כן באמצעות פסקי הדין שכתב, ודבריו בפסקי הדין הובילו לעתים לשינוי בחוקי הכנסת. כך, למשל, הסתייג בחריפות ממעצר אדם ושלילת חירותו רק בשל חומרת העבירה שבה נחשד. אֵלון נתן לכך ביטוי בשורת החלטות שיפוטיות, שבהן הדגיש את עמדת המשפט העברי ולפיה שלילת חירותו של אדם היא אמצעי פוגעני ביותר שיש לנקוט בו רק בהיעדר חלופה ראויה אחרת להגנה על שלום הציבור ולהבטחת התייצבות החשוד למשפט.
בדומה לכך, ביסס על מקורות המשפט העברי את עמדתו הנחרצת השוללת מאסר אדם בשל חוב אזרחי שהוא חב בו אך אין ידו משגת לשלמו. בעקבות פסק דינו המאלף, בוטל כמעט לחלוטין מאסר החייבים בהוצאה לפועל והכנסת שינתה את החוק בעניין זה.
בפסק דין מאלף אחר, ביסס בהרחבה – ובשונה מעמדת מועצת הרבנות הראשית לישראל – את זכות האישה להימנות עם חברי מועצה דתית. אגב כך פרש יריעה רחבה בדבר השינויים שחלו במעמד האישה וזכויותיה במשפט העברי לאורך שנים, והצביע על יישומם הראוי במציאות ימינו (לימים, כתב ספר שלם בנושא זה).
אֵלון לא חי במרומי מגדל השן. הוא הכיר היטב את המציאות הישראלית וידע היטב שרבים מתלמידיו ועמיתיו, הן בעולם האקדמי הן במערכות החקיקה והשפיטה אינם בקיאים, ולו מעט, במקורות המשפט העברי. למרות זאת, קרא להם להיענות לאתגר, ולעשות את המאמץ הדרוש, החיוני בעיניו, לשם לימודו, הכרתו והטמעת ערכיו במערכת משפטו המתחדש של העם היהודי. יותר מאשר משימה דתית, הוא ראה בכך משימה לאומית.
"בעיני רוב ציבור המשפטנים, המשפט העברי זהה עם תורת הנסתר, עם רזין דרזין, והם מפחדים ממנו בבחינת מי יודע מה טמון וכתוב שם. אך מהו הפחד המשונה הזה האופף אותנו? האם לא השתנה משהו מבחינת יחסנו וגישתנו למשפט העברי ולאוצרותיו במשך שנים אלה, ששוב לא נראה בו מעין תורת הסוד, בבחינת רזין דרזין, שבן תמותה רגיל מונע את רגליו ממנה?", קרא בקול והפטיר, בסגנון כתיבתו המיוחד: "כל המרבה לספר במשפט העברי, לתארו ולהסבירו, הרי זה משובח".
"קשר-גשר זה שבין המשפט הישראלי החדיש לבין המשפט העברי ההיסטורי", הוסיף וכתב, "יהא בו כדי למלא חֶסֶר בעולמה של מערכת המשפט הישראלית. בוודאי ייתכן שמבחינה פורמלית 'אין המשפט הישראלי זקוק יותר לשיטה משפטית משלימה', אך להלכה ולמעשה משכימים בתי המשפט – אמנם רק 'לצורך שכנוע בלבד' – לפתחן של כמה וכמה שיטות משפטיות אחרות, תוך כדי ולמען בירורן של בעיות רבות ונכבדות. אין ספק שזה מעשיר ומגוון את הפסיקה והמחקר המשפטיים, אבל לא בכך תיבחן מערכת המשפט. כשם שלשונו של עַם זקוקה ליסודות ולהיסטוריה, ומי כמונו יודע זאת מתוך חווית הנס שבתחיית השפה העברית, כך גם, ומותר לומר כל שכן גם, משפטו של עַם זקוק לשורשים ולעבר, שמהם הוא יונק ובצלם הוא חוסה. המשפט המתגבש במדינה העברית זקוק לשורשים ולעבר משלו, ואלו יימצאו לו רק אם ידע להשתרש ולהשתלב אל נכון במערכת המשפט העברי ההיסטורי".
בשונה מחלק מעמיתיו שהסתייגו מ'חילון' ההלכה, סבר אֵלון שיש להבחין היטב בין ה"הלכה" הדתית לבין "המשפט העברי", וקבע שהעיסוק במשפט העברי יתרום לא רק למשפט המדינה אלא למשפט העברי גופו: "הדרך הראשית להחייאת המשפט העברי ולהחזרתו לחיי המעשה היא על ידי קליטתו מחדש במערכת המשפטית של המדינה העברית. רק בדרך זו יחזור המשפט העברי להתמודד עם בעיות שהזמן גרמן, ורק מתוך התמודדות זו תוּפַח בו מחדש רוח רעננה ומשיבת נפש שיש עמה תסיסה של יצירה… מערכת המשפט בישראל, שיש בה משום יצירה גדולה, חשובה ומאלפת, יכול ותשתלב אף היא כחלק מהמערכת המשפטית העברית-ההיסטורית, אם וכאשר תשכיל להכות שורשים בעבר, לפי צורכי ההווה, כשפניה לעתיד. תקוותי ותפילתי שאכן כך יהא וכך יימשך באמנות שפיטתם של חבריי בגוף יוקרתי ונכבד זה, בית המשפט העליון בישראל".
תקוותו-תפילתו זו לא נתגשמה, בוודאי לא במלואה. בחלוף השנים, היו וישנם מחוקקים ושופטים נוספים הנדרשים למשפט העברי, אך למרבה הצער ולמגינת הלב ניכרת מגמת ירידה מתמשכת בשימוש במקורותיו.
באחד מפסקי דינו, כתב דברים רבי השראה: "כלל גדול בידינו שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה".
דומה שאך מן הראוי הוא, שהכנסת ובתי המשפט יחדשו ימים כמקדם, יחזירו עטרה ליושנה, וישיבו את 'נשמתו היתרה' של המשפט העברי למקומו הראוי, הן בהיכל המשפט הן חוצה לו.
(משפטים תשפ"ג)
