למנצח על מוּת לַבֵּן?

אחד הפרקים הקשים ביותר בספר התהלים – פרק ט – נפתח בהכרזה תמוהה: "לַמְנַצֵּחַ עַלְ מוּת לַבֵּן מִזְמוֹר לְדָוִד. אוֹדֶה ה' בְּכָל לִבִּי, אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ. אֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָה בָךְ, אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ עֶלְיוֹן".

וכאן הבן – ולא רק הוא – שואל: לשמחה מה זו עושה? "על מוּת לבן" צריך לשמוח, לזמר ולעלוץ?

פרשני המקרא נדחקו בפירושו. יש מהם שפירשו את הפסוק כמוסב על "בנם של אחרים", בן אויביו של דוד (ועדיין תמיהה במקומה עומדת, שכן קבלה היא בידינו "בנפול אויבך אל תשמח"). אחרים הסבו את הפסוק על בנו של דוד, אבשלום, שהיה, כידוע, עוין את אביו, בגד ומרד בו, ולפי המדרש (שמות רבה א, א) אף "יצא לתרבות רעה, וביקש להרוג את אביו, ושכב עם פילגשי אביו, וגרם לאביו לילך יחף והוא בוכה, ונפלו מישראל כמה אלפים וכמה רבבות, וגרם לו דברים קשים הרבה שאין להם סוף".

ועדיין תמיהה במקומה עומדת: הכיצד יכול אבא, ומקל וחומר דוד מלך ישראל ששכל את בנו, לומר "מזמור" על "מות לבן"? וכי נטרפה עליו דעתו?

שאלה מעין זו שאלו כבר חכמים הקדמונים (ברכות ג) כבר על ראש פרק ג' בתהילים: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו", מזמור לדוד? קינה לדוד היה צריך לומר!"

אלפיים שנה נותרה השאלה באוויר. ללא תשובה, כי דומה שאין עליה תשובה.

לפני כיובל שנים, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, שנה קיבלתי עליה תשובה. תשובה חלקית, מצמררת ממש, אבל תשובה.

ביום חמישי שלפני מלחמת יום הכיפורים, השיא אבי, הרב מנחם הכהן, רבה של ההתיישבות העובדת, את עופר איילי בן קיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל לבחירת לבו. יומיים לאחר מכן, ביום הכיפורים שחל בשבת, נקרא עופר, טייס מסוקים, עם חבריו בצו 8 להגן על המדינה וכעבור מספר ימים נפל.

כמה שנים קודם לכן, זכה אבא להשיא גם את חברו לקיבוץ יפעת, סרן אבנר דיטל עם בחירת לבו. שנה לאחר מכן נולדה בתם, ושנה נוספת לאחר מכן נולד בנם. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה אבנר בין ראשוני המתגייסים.

אבנר השתתף בקרבות הקשים והעקובים מדם ברמת הגולן, וכעבור שבוע מתחילת המלחמה, לאחר שנהרגו המג"ד, סגנו והמ"פ, נטל את הפיקוד על הגדוד. שבועיים וחצי לאחר מכן, יצא לעמדת תצפית קדמית באזור צומת רפיד, כדי לתצפת על אזור הקרבות. טיל שנורה מעמדות הסורים פגע בטנק שלו והוא נהרג במקום.

בן שלישי מקיבוץ יפעת, דוד (דודו) ביטמן, נפל בקרב ממערב לתעלת סואץ. שש שנים קודם, נפל אחיו רמי, בקרבות ברמת הגולן במלחמת ששת הימים.

על אבא הוטלה המשימה, הכבדה מנשוא, לבקר את ההורים השכולים ולנחמם. המרחק הקצרצר משער הקיבוץ עד לביתה הצנוע של משפחת ביטמן מעולם לא נדמה ארוך יותר. המעיים נתהפכו, והראש חישב מה לומר ואיך לומר. האב השכול, ישראל ביטמן, איש "גורדוניה", ממייסדי כפר החורש, קיבל את הבשורה הנוראה בדממה.

מבית ביטמן עבר אבא לבית ידיד נפשו מאיר איילי. מאיר לא היה מסוגל לקבל תנחומים על מות בנו האהוב. גם בחלוף עשרות שנים, עד יומו האחרון, מאן להינחם, "כי אֵרֵד אל בני אָבֵל שאולה", אמר.

מביתו של מאיר פנה אבא לביתו של חברו הטוב, משה דִיטָל, מייש'ל בפי כל. כשהקיש אבא, בחיל ורעדה, על דלת הבית, פתח לו משה, אביו של אבנר, את הדלת. המילים היו מיותרות.

במשך דקות ארוכות עמדו השניים בפינת החדר, מחובקים, דוממים. לפתע ניתק האב ממקומו, ניגש לפינת החדר, הוציא בקבוק יי"ש חריף מהארון, נטל שתי כוסיות, מילא אותן, וקרא בקול: "ועכשיו נשתה 'לחיים' ".

"אתה חושב שאני משוגע? שנטרפה עלי דעתי? ממש לא. לבי שותת דם ומלא כאב על בני מחמדי שנפל חלל. אבל ראה את ההבדל: עזבתי את משפחתי מתוך כעס גדול, מרד ממש, בהיותי צעיר לימים. השארתי מאחורי הורים, תשעה אחים ואחיות, דודים ודודות. עליתי לארץ לקיבוץ גבת, והקשר עמם נותק. לימים נודע לי כי כל בני המשפחה שנותרו בפולין בתקופת השואה נרצחו כולם, עד האחרון שבהם, בידי הנאצים.

במשך שנים לא ידעתי מה עלה בגורלם. כעבור שנים רבות נודע לי, מעדות שנמסרה ל"יד ושם", כי חייל של בנות הברית שעבר במקום ראה קצות אצבעות מבצבצות מתוך אדמת העמק. לחרדתי ולמרבה הזוועה הוברר לי כי הנאצים הביאו את כל היהודים לעמק סמוך לעיירה שבה התגוררו, ציוו עליהם לחפור שוחות, ירו בהם במכונות ירייה, וקברו אותם, חלקם עדיין חיים ומפרפרים, במקום.

הם הלכו אל מותם כצאן לטבח. אובדים, כנועים, מובסים. אבק אדם.

אבנר, בני מחמדי, נפל חלל בארץ ישראל, על הגנת מדינת ישראל, כשהוא לבוש במדי צבא ההגנה לישראל, יושב על גבי שריון ישראלי, ואוחז נשק בידו. האם זו לא סיבה לשתות 'לחיים'?"

קינה לדוד על מות לבן? מזמור לדוד!