"לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כב, ב) – דווקא במקום ממנו אנחנו לומדים כי יש ללכת אחר הרוב – כתוב להיפך! אין זה סותר את הלימוד שלנו. בפסוק אכן כתוב כי נקודת המוצא היא "אחרי רבים להטות". בלי זה – לא היה צורך לצוות את הציווי ההפוך בפסוק זה. שכן, אנו למדים ממנו שגם לחובה ללכת אחר הרוב – יש גבול. היא אמנם נקודת המוצא, ו"אחרי רבים להטות" הוא כאמור ברירת המחדל – אולם התורה מצווה עלינו לבחון האם מה שהרוב נוטה אליו אינו ח"ו "רעות", והליכה לכיוון לא נכון.
האם מדובר בציווי על אנרכיה? האם מבטלת התורה את החובה הבסיסית לקבל עלינו את העולם שבו אנו חיים, וזאת עוד לפני הולדת הדמוקרטיה בצורתה הנוכחית? חס ושלום. חז"ל לימדו אותנו דברים הרבה העוסקים בשלב הכרעת הדין, אולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואף רש"י לא הסתפק בהבאת המדרשים העוסקים בדרכי הכרעת הדין בסנהדרין, אלא חזר לעסוק במה שהתורה מצווה כל אחד מאתנו.
כהקדמה, "לא תענה על ריב לנטות – אם ישאלך דבר למשפט לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב אלא הוי דן אותו לאמיתו". התורה מצווה אותנו לא להתחמק. הנטייה האנושית היא להעדיף להיות חלק מהרוב הדומם, לשמור את עמדותינו לעצמנו, ולהתרחק מאוד ממקום בו אנחנו צריכים להתייצב ולומר את דעתנו. זו הדרכה טובה, ולא לחינם נאמר על ידי החכם מכל אדם: "מחזיק באוזני כלב עובר – מתעבר על ריב לא לו" (משליכו, יז). אולם, יש זמנים שבהם אדם נדרש לומר את דעתו, בין כשמבקשים ממנו, ובין כשהמצב הוא שלא ניתן עוד להסתתר, שכן בשתיקתו הוא תומך למעשה בצד שהוא מתנגד לו.
אין התורה מסתפקת בהימנעות משתיקה בלבד. היא גם מחייבת את האדם לבחור בעמדתו האמיתית, ולא להיכנע ללחץ חברתי או לבחירה שלו בעולם הנוחות, שמחניף לאחרים ומסלף את מה שהוא באמת חושב: "לא תהיה אחרי רבים לרעת – אם ראית רשעים מטין משפט לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם". אדם נקרא על ידי התורה להיות נאמן לאמת הפנימית שבו, ליישר את ליבו, ולא לנטות אחרי אזורי הנוחות, בהם הוא זוכה להערכה על ידי הרבים, אולם ביסודו של דבר הוא חי חיים של שקר.
ועיקרון נוסף הוא לדעת מתי מדובר בדבר מה שדגל שחור מתנוסס מעליו, ובמקום הזה – גם אם הרבים הולכים לכיוון מסוים, מוטלת חובה על האדם ללכת לכיוון שהוא מאמין בו, ומי שסטה מן הדרך הראויה הוא זה שישלם את המחיר.
כדי להסיר ספק – אין בדברים אלה נטייה כלשהי לצד פוליטי כלשהו. הדברים מכוונים לכל עמדה ולכל דרך, ובעיקר: לכל אדם.
(משפטים תשפ"ג)