כיצד הופכים אויב לאוהב?

"בקש שלום ורדפהו". לא על הרבה דברים נאמר בתורה שיש לרדוף אחריהם

כיצד הופכים שונא לאוהב, אויב לחבר? "אמר ר' אלכסנדרי: שני חמרים היו מהלכין בדרך, והיו שונאין זה את זה. רבץ לו חמורו של אחד מהם. ראה אותו חבירו, ועבר, משעבר אמר כתיב בתורה 'כי תראה חמור שונאך' [וגו' עזב תעזוב עמו] (שמות כג ה), מיד חזר וטען עימו, התחיל לשיח בליבו אמר כך היה פלוני אוהבו ולא הייתי יודע, נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו, מי גרם להם שעשו שלום, על ידי שהביט זה בתורה, אתה כוננת מישרים וגו', איזה זה, זה משפט" (תנחומא בובר משפטים א).

אין מדובר במוסר נוצרי, ברוח של 'אם נותן לך אדם סטירה הגש לו את הלחי השניה'; אין מדובר בהתעלמות מהיסטוריית היחסים, ומהפגיעות שנעשו בעבר; לא מדובר עדיין במחילה או בוויתור, בהתעלמות מהפגיעה או בניסיון לשכוח; גם אין מדובר ב"הידברות" לעצמה או בכל דרך אחרת. מדובר בתהליך בעל שלושה צעדים, שהוא חיוני. ראשית, ההכרה שזהו רצון ה'. שרצון הקב"ה ומצוותו אינה שתישאר עוינות בעולמנו, אלא שנקיים בנו עצמנו את "בקש שלום ורדפהו". לא על הרבה דברים נאמר בתורה שיש לרדוף אותם, ולתור אחר כל הדרכים האפשריות. הדבר נכון גם כאשר מדובר בעוינות פנימית, ואפילו כאשר מדובר ביחסים בין מדינות. זו המשמעות של "אתה כוננת מישרים" – זו הישרות המבקשת טוב בעולם.

שנית, לא דיבורים – מעשים. מעשים משותפים. בשעה ששונאו של אדם מצוי במצוקה, בין כאשר מדובר במצוקה שנובעת ממקור חיצוני – החמור הנופל או להבדיל רעידת אדמה, ובין כשמדובר בתהליכים פנימיים, כמו עולם חזוני שחרב ובמאבקים פוליטיים פנימיים, לא מתחילים בדיבורים. מתחילים במעשים. עוצרים. לא מתעלמים. פותחים בעשיה משותפת (צריך תמיד להזכיר כי מדובר ב"עזוב תעזוב – עימו"!) ומסייעים. בדרך זו אדם גם כופה את יצרו להמשיך במאבק ובעוינות, וגם פותח פתח לקשר הלא-מילולי, שמבשר בשורות גדולות יותר מאשר דיבורים.

ומכאן לצעד השלישי – הלב נפתח, הנכונות לדבר באמת קיימת, שינוי תדמית הצד השני היא התוצאה המבורכת הראשונה. המאבק אינו בין צדיקות ורשע, ובין רוע מוחלט לטוב מוחלט. זו לא מלחמת בני האור בבני החושך. משעה שנוצר אמון ששני הצדדים מבקשים טוב, ונסדקת הראיה החד-ממדית של הצד האחר – אז אוכלים ושותים ביחד, ומתוך כך נעשה שלום בעולם. לא שלום של רפיסות; לא שלום של ביטול עצמי; שלום המכיר בכך שיש צדדים שונים, וחותר בחתירה מתמדת לברר כמה רחוק ניתן ללכת האחד לקראת השני, ומצמצם את גבולות הגיזרה של המחלוקת. בתוכם יש צורך בהכרעה. כשאין דרך להגיע להסכמה – אין ברירה אלא להשתמש בדרכים שבהן מוכרעות מחלוקות.

אך, חייבים להקדים לכך שתי פעולות חיוניות: ראשונה בהן היא שינוי עמוק בתדמית של הצד השני, והכרה כי גם הוא מבקש טוב, ושהעוינות לא נוצרה יש מאין, כי גם הצד הראשון הוא חלק ממנה. והשנייה – ללכת הכי רחוק שאפשר האחד לקראת השני, כי בסופו של דבר לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום.

(תרומה תשפ"ג)