שלם ישלם המבעיר את הבערה

שאלת האחריות ניצבת במוקדם של דיני הנזיקין. כך בתורה, וכך במשפט בן ימינו.

כאשר אדם מזיק בגופו, והנזק הוא ישיר, כגון אדם החובט בפניו של חברו וגורם לו חבלה חמורה, קל להבין את אחריותו לפיצוי הניזוק ולתשלום הנזק. לא כן כאשר מדובר בנזק עקיף, ולמעלה מכך כאשר יש ריחוק פיזי בין המזיק לניזוק.

מסיבה זו, מבחינים במשפט העברי – ולא אחת הבחנה דקה מן הדקה היא זו שתלויה בקשר הסיבתי בין המזיק לנזק, בוודאות הנזק או בגורמים שבזמן ובמקום – בין נזק מסוג ישיר המכונה "גַרְמִי", שמחייב בתשלום, לבין נזק עקיף שמכונה במקורות המשפט העברי "גְרָמָא".

לפי דין התלמוד, כמובן אסור להזיק גם באמצעות "גרמא", אבל מעיקר הדין לא ניתן לאכוף על המזיק במקרה זה תשלום פיצוי בבית הדין והוא חייב רק "בדיני שמיים".

אכן, במציאות רבים מן הנזקים נעשים רק בדרך עקיפה, כשלא מתקיימת זיקה ישירה – בזמן ובמקום – בין גורם הנזק לתוצאתו. ולא אחת מדובר רק ב"מניעת רווח" עתידית ולא בנזק בעין, המתקיים כאן ועכשיו.

אימוץ מלא של העיקרון שלפיו "גרמא בנזקין – פטור", היה עשוי למוסס כליל את גורם ההרתעה של מזיקים פוטנציאליים ולרוקן מתוכן את חובתו המעשית של המזיק בתשלום פיצוי ברוב מעשי הנזיקין. נקל לשער איזו אנדרלמוסיה הייתה מתרחשת לו נשאר מצב זה בעינו.

ונוהג מקובל הוא שכל הבא בשערי בית דין בימינו מקבל עליו אחריות, היה ויימצא חייב בדינו, גם במקרים אלה. תקנה זו אף כלולה בנוסח ההתחייבות שחותמים עליה בעלי הדין קודם תחילת המשפט. יתר על כן, לדעת הרב אשר וייס, על אף חומרת הפנייה ל'ערכאות', יש להתיר בימינו פנייה לבית המשפט בנסיבות מסוימות, וכך במיוחד כאשר בית הדין הרבני מָנוּעַ מפסיקת פיצויים במקרה של נזק עקיף ואילו בית המשפט האזרחי נוהג לפסוק פיצויים במקרה כזה.

למראית עין, אחד מהנזקים המתוארים בפרשתנו נראה 'רחוק' ועקיף למדי: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה".

לפי פשוטו של מקרא (וכך פירש רש"י, בעקבות חז"ל), ראש הפסוק מתאר לנו מציאות שבה האש יצאה, כביכול, 'מעצמה' – "כי תצא אש" – ולא על ידי פעולה מכוונת של מאן דהוא.

יתר על כן, במשנת חכמים מתוארת האש כמי ש'התפשטה' ו'הלכה' לשדה אחר, שעשוי להיות רחוק מרחק ת"ק פרסה ממקור האש, וכילתה שם את תבואתו.

לעיתים אי-שימת לב, עצימת עיניים וחדילה מעשייה – חמורות לא פחות משותפות פעילה במעשה הרצח

למרות כל אלה, מגדיר הפסוק את האדם שנתרשל בשמירה על ה'אש' כמזיק, וקורא עליו בקול גדול: "שלם ישלם המבעיר את הבערה!".

בטעם הדין, מפרש רש"י בעקבות חז"ל: "אף על פי שהדליק בתוך שלו, והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חייב לשלם, לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק".

נזק האש מתייחד גם בטיבו ובטבעו. בשונה ממזיקים אחרים, שמתחילת ברייתן נועדו להזיק ולא לתועלת, באש טמונה ברכה רבה: בכוחה לחמם ולהאיר, להיות מקור חשוב לאנרגיה המניעה רבות מפעולות העולם. אכן, בכוח האש גם לשרוף ולכלות. דווקא בשל הפוטנציאל הרב שטמון בה, שימוש נכון באש הוא מחויב המציאות.

"לפי שלא שמר". האחריות – מחייבת, ועל הרשלן – לשלם.

עקרון האחריות, ועקרון יסוד הוא, מחייב כל אדם בעל שררה, כוח וסמכות שלא להתרשל במלאכתו. היה וכשל במשימה זו, עליו לשאת באחריות. אפילו רק "התרשל" בשמירה, באי-עשייה, במחדל, ולא גרם את הנזק בידו-שלו וכל שכן שלא התכוון לתוצאת הנזק, עדיין עליו לשאת באחריות.

לעיתים, כשל האחריות מתבטא באי-נקיטת כל האמצעים הדרושים, המעשיים והחינוכיים, כדי למנוע את הנזק. ביטוי חריף לכך ניתן בפרשת "עגלה ערופה". כאשר נמצא חלל קרוב לעיר ולא נודע מי היכהו, על זקני העיר ללכת למקום, ולהכריז בקול גדול "ידינו לא שפכו את הדם הזה!".

לתמיהת התנאים "וכי עלתה על דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הם?", משיבה המשנה: "אלא שלא בא לידינו [=הנרצח] ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה".

ללמדך, שלעיתים אי-שימת לב, עצימת עיניים וחדילה מעשייה – חמורות לא פחות משותפות פעילה במעשה הרצח הנורא עצמו ומתוצאתו המחרידה.

בחודשים האחרונים עסוקה החברה הישראלית בניסיון ראשוני לרפא את השבר הנורא והאיום שהביאה עלינו המלחמה, שקיצה לא נראה באופק. השאלות הקשות מנשוא בדבר הרשלנות הפושעת שאפשרה כניסת אלפי מחבלים לשטח ישראל, נותרו ברובן לעת הזו בלא כל תשובה המניחה את הדעת. אך יהא אשר יהא, על כל מי שהיה שותף להנהגה – הביטחונית והפוליטית – לתת עליה את הדין וליטול אחריות על התוצאה.

מנהיג אמיתי ניחן, בין השאר, באחריות שהוא נוטל עליו. אין הוא יכול להסתפק רק בהצלחות ולהתהדר בהן, ולהותיר את הכישלון יתום.

"שלם ישלם המבעיר את הבערה!" – בין במעשה ובין במחדל. זה כלל גדול בתורה!