כאן מקום קדוש?

ארץ ישראל שלפני מלחמת ששת הימים הייתה קטנת ממדים, ללא חברון ושכם, בית לחם ויריחו. הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה לא היו נגישים. אגדה אורבנית מספרת כי בצר להם חיפשו אנשי משרד הדתות מקומות קדושים "חלופיים", שעליהם יוכלו לפרוש את חסותם. בניצוחם הפעיל והנלהב של פרנסי המשרד, יצאו שלוחי המחלקה למקומות שונים בארץ, איתרו קברי שיח'ים, קשרו להם מסורות קדומות, והציבו לידם שלטים גדולים: "מדינת ישראל – משרד הדתות, כאן מקום קדוש". עד מהרה, הפכו אתרי עליה לרגל שהיו זנוחים יחסית, מוקדים לחגיגות גדולות בהן נטלו חלק מנהיגי האומה.

כך, למשל, קבר הרמב"ם בטבריה, שמשקף את אחד הפרדוקסים הגדולים של הפיכת קבר מטמא ל"מקום קדוש" ומוקד עלייה לרגל. זאת, בניגוד לעמדתו הנחרצת של הרמב"ם נגד העלייה לקברות צדיקים: "והצדיקים אין בונין להם נפש [=מצבה על קברותיהם], שדבריהם הם-הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות" (הלכות אבל ד, ד). ולמותר לציין שלימים הכירה מדינת ישראל באופן רשמי בקבר המיוחס לרמב"ם בטבריה כ"מקום קדוש"…

לצד הקברים הידועים מזה שנים רבות, פרחו להם חדשים לבקרים אתרים חדשים: קברו של תנא פלוני, קברו של חכם אלמוני. וכך נתעטרו הרי יהודה וחוצות הגליל בעשרות "מקומות קדושים" של קברי קדמונים. בימי האופוריה שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, נכנסו כמה מחסידי גור אצל רבם האדמו"ר בעל "בית ישראל" נ"ע (שהשבוע מלאו 45 שנה לפטירתו) בירושלים. "רבי, נבוכים אנחנו". המקומות הקדושים שוחררו, קול שופרו של משיח נשמע מאחורי הכותל, הגאולה ממש בפתח. והלוא ידוע, רבינו, שאחת המצוות שחסידים מקיימים בדבקות היא התפילה וההשתטחות על קברי צדיקים, ומשיגיע המשיח – יקומו כל המתים לתחייה, ואנחנו אנה או באים? – לא יוותר לנו ולו קבר אחד להשתטח עליו. נאנח הרבי, הרהר קימעא, ופתאום אורו עיניו: אל דאגה, חסידיי, יש לי פתרון: על הקברים שסימן משרד הדתות כ"מקומות קדושים", ולו על מקצתם, יהיה אפשר להשתטח גם לאחר שיבוא המשיח…

ארבע הפרשיות, תרומה-תצווה ויקהל-ופקודי, כוללות מאות פסוקים המפרטים בדקדקנות את מעשה בניין המשכן וכליו ובגדי השרד של הכוהנים המשרתים בו. בראש חטיבה זו, מופיע ציווי שהוא היסוד לפרקים הבאים בספר שמות: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

פסוק זה מעורר שאלה תאולוגית קשה בדבר היזקקותו כביכול של הקב"ה ל"מקדש", כדי שיוכל להשרות בו את שכינתו. ביטוי לשאלה זו ניתן כבר במדרש: שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש", אמר משה לפני הקב"ה: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (מלכים א ח, כז), ואתה אמרת: "ועשו לי מקדש"?!

להקמת המשכן המתוארת בפרשיות אלה עד לפרטים הקטנים ביותר – ולימים בניין ה"מקדש" – יש השלכות שונות, כגון איסור כניסה למקומות קדושים, דרך ההתנהגות בהם, ומערכת ענפה של דרכי "הקדשת" נכסים והעברת הקניין בהם מאדם פרטי ל"הקדש" ולהפך.

לכל מי שאמון על שיטת משפט מודרנית, נשמע החיבור בין "קדושה" ו"משפט" זר ומוזר: ה"קדושה" שאובה מעולם מושגים דתי, תיאולוגי, רוחני, שמקור סמכותו ותכניו שונים לחלוטין מאלה שבמערכת המשפט ה"אזרחית". למרות זאת, מערכת המשפט נזקקת לא פעם להכריע בסוגיות מעולם ה"קדושה".

בהקשר זה נעיר כי המונח "קדושה" כשלעצמו אינו ברור כלל ועיקר. הוצעו לו עשרות הגדרות במהלך הדורות: חלקן מגדירות אותו על דרך ה"עשה", היינו: תיאור פעולות שהופכות מקום או דבר מסוים ל"קדוש"; וחלקן מגדירות אותו על דרך החדילה מעשייה, ובלשון "לא תעשה", כלומר מאלו פעולות יש להימנע כדי להפוך אדם או דבר ל"קדוש".

הלשון העברית שואבת ממעיינות מורשת דתית מפוארת, ולכן אין זה מפליא שיש בה, כבלשונות עמים אחרים, עשרות צירופי לשון המבטאים את ה"קדושה" לסוגיה: "לשון הקודש" – העברית, "ארץ הקודש" – ארץ ישראל, "קהילת קודש" ו"כלי קודש", "ערי קודש", "משכן", "מקדש" ו"קודשים". חלק ניכר מאלה מבטאים את מעמדו המיוחד של החפץ ה"מקודש", ויש לדבר השפעות בכל תחומי החיים.

בעולמה של תורה ניתן למצוא לפחות שתי גישות עיקריות לעניין קדושת המקום. לפי גישה אחת, קדושתו של מקום נגזרת מהתנהגותם של אנשים בו. לגישה זו יש הדים כבר במשנת כלים (א, ו) הקובעת כי "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות… ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה את העומר, הביכורים ושתי הלחם". הווי אומר: לכאורה, עולה ממקור זה שה"קדושה" אינה נטועה או טבועה מעצמה באדמת ארץ-ישראל, אלא היא תוצאה של קיום מצוות מסוימות בה: "שמביאין ממנה את העומר, הביכורים ושתי הלחם".

תפיסה זו מובלטת בדברי ר' מאיר שמחה הכהן מדוינסק, (ליטא, המאה הכ'), בעל "אור שמח", שבפירושו לתורה, "משך חכמה", אומר בעניין שבירת לוחות הברית בידי משה רבנו: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה. וטיטוס נכנס לקודש הקודשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם. רק השם יתברך שמו- הוא קדוש… כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש… כל המקומות המקודשים, אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר".

אכן, גישה אחרת גורסת שיש למקומות מסוימים קדושה אימננטית, הטבועה בהם, קדושה שאינה תלויה כלל במעשי האדם. לפי גישה זו, לא המצוות המתקיימות במקום מסוים הופכות אותו לקדוש, אלא להפך, קדושת המקום היא שמחייבת קיום מצוות מיוחדות בו. רוצה לומר: המצווה אינה יוצרת את קדושת המקום אלא מצהירה עליו כ"מקום קדוש". רבים מחכמי ישראל מצדדים בדעה זו, כגון: הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), ר' אישתורי הפרחי (פרובנס, צרפת, המאה הי"ד), החת"ם סופר (הונגריה, המאה הי"ח) והרב אברהם יצחק הכהן קוק (ארץ-ישראל, המאה הכ'). ומאחר שלפי תפיסה זו, המקום אינו "מתקדש" על ידי האדם, ממילא גם קדושתו אינה פוקעת בהכרח אם האדם זונח אותו.

פרשיות המשכן מזמינות אותנו להיכנס בשערי עולם הקדושה, להתבשם מניחוחו, ולעלות מעולם החולין שאנו שרויים בתוכו בחיי היום-יום לעולם טהור יותר.

(תרומה תשפ"ג)