על טנק שנגנב, תרומה וקדושה

 

להוציא את צה"ל, מורשת הקרב, וזיכרון הנופלים מתוך הוויכוח הפוליטי

'מכון הראל' הוקם בחיספין בשנת תשנ"ז (1997) לזכר תלמידי, קצין השריון ובן הישיבה, סגן הראל שרם הי"ד, שנפל בלבנון בשנת תשנ"ד (1994). המכון שם לעצמו כמטרה לחזק בקרב החיילים והלוחמים את רוח הלחימה ואת תחושת השליחות מתוך אוצרות הרוח של מקורות היהדות. כמו כן, לחזק את המחויבות לשירות ערכי ומשמעותי ולתמוך ולחזק את עולמו הרוחני של החייל, מתוך עיסוק במורשת הקרב ומורשת הגבורה של הלוחמים בקרבות ברמת הגולן כולה.

באזור תל סאקי התקיים קרב גבורה הרואי, בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, שכלל סיפור של הישרדות יוצאת דופן ושל רעות לוחמים והקרבה אישית למען חילוץ חברים לנשק. הקרב הנחוש גרם לעיכוב ההתקדמות הסורית בגזרה ועיכב דיביזיה סורית שהייתה בדרכה לכבוש את דרום הגולן ולהגיע למורדות הגולן, דבר שלו צלח בידה, היה מונע מצה"ל אפשרות לפתוח בהתקפת הנגד בדרום הגולן, התקפה שהתחילה יומיים אח"כ. קרבות הגבורה שהתקיימו במרכז הגולן ובצפון הגולן, יצרו את התשתית ל'מהפך' חסר התקדים שנוצר במלחמה, שהסתיימה כשכוחותינו 40 ק"מ מדמשק.

בשנת תש"ס (2000) נסגר מוצב תל סאקי, כמוצב צבאי פעיל. פניתי למפקד אוגדת הגולן תא"ל צביקה גנדלמן, כדי להפוך אותו לאתר מורשת קרב, הנצחה וחינוך, בניהול מכון הראל ובשותפות עם מועצה אזורית גולן. להמלצת האוגדה הצטרף גם אלוף הפיקוד גבי אשכנזי והתל עבר לניהול 'מכון הראל', באישור משרד הביטחון. בחודש שבט תשס"א (ינואר 2001) התקיימו בתל סאקי טקס הנחת אבן הפינה לאתר ולחדר הזיכרון לנופלים ועצרת זיכרון רבת משתתפים. לפני הטקס התקיים יום עיון בהשתתפות הלוחמים, צוערי בה"ד 1, והמשפחות השכולות. לחלקם הייתה זו הפעם הראשונה שביקרו במקום. להמחשת הקרב הבאנו לאתר מספר טנקים ונגמ"ש דומים לאלה שהיו בקרב עצמו. לעזרת המהלך נרתמה עמותת הלוחמים בראשותו של דן אלמגור והושקעו מיליונים רבים בבניית האתר, שיסייע לחנך את הדורות הבאים על גבורת לוחמי התל בפרט ולוחמי מלחמת יוה"כ בכלל ולהצדיע ולהוקיר את גבורתם.

ב-23 השנים שחלפו מאז, עברו בתל סאקי רבבות רבות של מבקרים, מכל הגילאים, שהתוודעו לקרבות הגבורה, התקיימו במקום עשרות עצרות זיכרון ותפילה לזכר הנופלים ומעמדים של הוקרה והצדעה לגבורתם. סדרה פופולרית צולמה על התל, ומעל לכל הצלחנו להיות שותפים בכאבן של המשפחות השכולות.

בפרשת תרומה אנו קוראים על התרומה של עם ישראל להקמת המשכן ולהשראת השכינה והקדושה במחנה. שלוש תרומות יש בה: מחצית השקל לאדנים, מחצית השקל לקרבנות, והתרומה "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" – מכל השבטים כולם, ללא הבדל. היא נועדה לגוף המשכן, כליו ובגדי הכהונה. זו הייתה התרומה המרגשת באופן מיוחד, היא ה'לב' של התרומה והשראת השכינה והקדושה: "בנתינת כל אחד מישראל חלק זהב או כסף המשכן, יתן נדיבות ליבו מצורף לזהב או לכסף ומהזהב והכסף יעשה המשכן וכליו, ומהנדיבות לב משכן ובית מנוחה לחי עולמים וכו'. אין הדביקות של השי"ת עם בני ישראל מצד האפיריון, אלא מצד נדיבות לב אשר בתוכו וכו'. נמצא המשכן עצמו כמו הנר, והאהבה אשר מבנות ירושלים כמו השלהבת הקשורה בנר ככה. אל עבר פני ד' האירה האהבה ונדיבות לב עם בני ישראל וכו'. המשכן ימצאו שנים זה בתוך זה, הפנימי, רוחני מנדיבות לב בני ישראל, והחיצון מהנדבה הגשמית וכו'. ולכן נקראו מקדש ומשכן".

בימינו אין לנו מקדש. אבל יש לנו קדושה. של תורה ומצוות, של בתי כנסיות ובתי מדרשות. ויש גם קדושת ארץ ישראל ועם ישראל, וקדושת הגיבורים שנפלו על קידוש ד' למען מדינת ישראל. קדושה שבלב, משותפת, שאסור לפגוע בה. עלינו להוקיר את גבורתם ולחבק את המשפחות השכולות שנושאות את הכאב.

גניבת הטנק מאתר ההנצחה, הזיכרון והגבורה בתל סאקי הייתה חצית קו אדום ופגיעה ברגשות המשפחות השכולות.

מותר וצריך להתווכח. נכון שיהיו דעות נגד הרפורמה ובעדה. מותר להפגין ולהביע דעה. אבל, צריך להוציא את צה"ל, מורשת הקרב, וזיכרון הנופלים מתוך הוויכוח הפוליטי. אסור שיהיו כלי פוליטי. ואסור שצד מסוים בוויכוח ינכס אותם לעצמו, או יתיימר לדבר בשמם. הלוחמים באזור התל, ובמלחמה בכלל, באו מכל המגזרים ומכל העדות, דתיים וחילוניים, מישיבות, מבני עקיבא, מהקיבוצים ומהעיירות, וכולם נלחמו כתף אל כתף. (למרות שגם אז היו חילוקי דעות פוליטיים לא פשוטים). כך צריך להיות גם בעתיד, כי בנפשנו הדבר.

(תרומה תשפ"ג)