מצב האומה: קריאה לתענית דיבור

להכריז על ט' באדר כיום תענית דיבור או יום לימוד, להגברת הידברות ולהפגת עוינות

בשבוע שלאחר שבת תרומה חל בדרך כלל יום צום שאינו מוכר דיו, על אף שהוא מוזכר במפורש בשולחן ערוך – תענית ט' באדר. רבי יוסף קארו פוסק בהלכות תענית: "אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם…. בט' באדר נחלקו בית שמאי ובית הלל" (תק"פ, ב). לדברי בעל 'הלבוש', הייתה זו מחלוקת לשם שמים, אך כיוון שזו הייתה המחלוקת הראשונה שנפלה בין חכמי ישראל, ובה נעשתה "התורה ח"ו כשתי תורות שזה אוסר וזה מתיר… הרי הוא כיום צרה ומתענין בו". מחבר 'אליה רבה' סבר שהצום נובע מכך שהמחלוקת בין ב"ה לב"ש הגיעה ביום ט' באדר לפסים אלימים, ובו "נהרגו ג' אלפים מתלמידיהם". הוא מתבסס על התלמוד הירושלמי שמתאר כיצד "תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל… בחרבות וברמחים" (שבת א, ד).

רבים רגילים לחשוב שהמחלוקות בין בית שמאי לבית הלל התנהלו בדרכי נועם, כשחברי שתי הסיעות עשו מאמץ משותף ללבן את הנושאים שבמחלוקת לשם שמים. תפיסה זו מתבססת במידה רבה על דברי המשנה: "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי" (אבות, ה, יז). אולם, מתברר שהיה הבדל גדול בין המחלוקות של שני הגדולים, הלל ושמאי, לבין אלה של תלמידיהם.

בתלמוד הבבלי מופיע תיאור מרוכך בהרבה של אותו אירוע, ולפיו רק "נעצו חרב בבית המדרש", אבל גם שם נאמר שאותו היום "היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" (שבת דף יז, א). אפשר שההשוואה התמוהה לחטא העגל רומזת למה שהתרחש מיד לאחריו, כאשר בְנֵי לֵוִי עֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ… וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ, וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות לב, כז-כח).

ייתכן שבדרך כלל תלמידי שני הבתים אכן נהגו זה בזה חיבה ורעות, כדברי הגמרא (יבמות יד), וקיימו את דברי הנביא: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). ברם, ההיסטוריה והמציאות מלמדות שלפעמים די באירוע אחד חריג וחריף כדי להחריב בחרבו את המצב הטוב והיציב. די בסכסוך קשה אחד כדי לגרום או לגרור למלחמה בין עמים, לעימות בין שכנים או ליריבות קשה בין אחים.

פרשתנו מתארת את עשיית הכרובים. לדברי הגמרא עמידתם הייתה משתנה על-פי מצבו של עם ישראל: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", היו הכרובים פונים "אִישׁ אֶל אָחִיו", "בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום" היו פניהם לכיוון הבית (יומא נד, א(. עמידת הכרובים כשפניהם איש אל אחיו, אמורה להוות סמל לישראל שיאירו פנים זה לזה, יחיו בשלום ובכבוד הדדי, ויהיו, כלשון רש"ר הירש, "ערבים זה לזה ובוטחים זה בזה… ויחד יפעלו למען שמירת כלל הציבור".

כיום, פניהם של אזרחי ישראל נשואות לבית, לבית המחוקקים, ופניהם של נבחרי הציבור מכוונות לבית, לבית המשפט, וכך פניו של הבית הלאומי נפולות. נשאו בני ישראל עיניהם לבית הנשיא שינעץ חרב בבית המדרש כדי לשים קץ למחלוקת הקשה, ולא עלה בידו. וזאת כשהכול יודעים שרצונו של מקום, ורצונו של המקום ששמו ארץ ישראל, שיפנו כל החולקים את פְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, שאם לא כן עלולים אויבינו לעמוד עלינו בחרבות וברמחים.

לאור המצב העגום והפגום בו אנו נתונים, אני קורא להחיות את התענית על יום ההתחלה או ההחרפה של המחלוקות בישראל, ולתת תוקף לסימן תק"פ בשולחן ערוך. אני מציע להכריז על ט' באדר כיום תענית דיבור או יום לימוד לחיזוק המחלוקת לשם שמים, לעידוד שיח של פנים אל פנים, להגברת הידברות והפגת עוינות. הרב דר' דניאל רוט, סמנכ"ל "מוזיאקה דת ויישוב סכסוכים", הציע זאת לפני כמה שנים, וכעת זהו צו השעה, צו לפיוס.

בשבוע שאחרי פרשת תרומה נכוון את פנינו "אִישׁ אֶל אָחִיו" ולא איש נגד אחיו, וכשנשווה לנגד עיננו את הכרובים, נזכור כי סופי התיבות של המילים: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" = "שלום". ר' שמעון קיירא כתב בספר הלכות גדולות על ט' אדר, שכמו ימי הצום האחרים הוא עתיד להפוך לששון ולשמחה, ועלינו לפעול לקידום מצב זה במהרה.

(תרומה תשפ"ג)