מניעי המתגייר בספרות הבתר תלמודית – חלק ראשון – גאונים וראשונים

פרק לה

העיון בספרות הגאונים מלמד שהם מיעטו להתייחס לשאלת מניעי המתגייר. נקל להבין כי עובדה זו משקפת את הכרעתם ההלכתית, שלפיה מניעי המתגייר אינם רלוונטיים לתקפות הגיור. אכן, במקורות הספורים בהם הגאונים קובעים את ההכרעה ההלכתית, עמדתם היא חד-משמעית – מניעי המתגייר אינם חלק מהליך הגיור. כך כותב רב יהודאי גאון:

"אחד גר שנתגייר לשם אשה וכן אשה שנתגיירה לשם איש והמתגייר לשם שולחן מלכים ולשם עבדי שלמה ואחד גירי חלומות וגרי אריות, וגירי מרדכי ואסתר – הלכה כולם גרים" (הלכות פסוקות (הלכות ראו), ירושלים תשי"א, עמ' 2. החיבור הלכות ראו הוא גרסה עברית של הלכות פסוקות לרב יהודאי גאון, שנפטר בשנת 761 לערך. זהות המחבר של הלכות ראו אינה ידועה).

רב יהודאי גאון משתמש בנוסח הברייתא בתלמוד (יבמות כד, ע"ב) והופכם על פיהם: במקום ביטויי השלילה הוא מתנסח בחיוב; הנוסח השלילי בתלמוד – "אינן גרים", מוחלף בנוסח של רב: "הלכה כולם גרים". סביר להניח שיש פה ניסיון למחוק את התפיסה החלופית כליל, ומכאן השימוש בנוסח המקורי.

נוסח פולמוסי דומה מצוי גם אצל שלמה ב"ר יהודה, גאון ישיבת ארץ ישראל, הכותב:

"ואם יאמר האומר כי האשה הזאת לא נתגיירה כי [א]ם בשביל האיש הזה – גיורת היא, כי כן אמרו רבותינו זכ לבר (זכרונם לברכה), אחד גר שנתגייר לשם אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשם איש […] [כו]לם גרים" (מצוטט אצל מ"ע פרידמן, ריבוי נשים בישראל, ירושלים ותל-אביב, תשמ"ו, עמ' 333).

אכן, רבנו יצחק אלפסי, שחי בשלהי תקופת הגאונים, בהלכותיו לפרקים ב, ד ביבמות, העוסקים בענייני גיור, אינו מזכיר כלל את סוגית התלמוד (יבמות כד, ע"ב), הדנה במניעי הגר. ברור, אפוא, שעד סוף תקופת הגאונים מניעי הגר היו לא רלוונטיים, בדיוק כפי שעולה מרוב השיח ההלכתי התלמודי.

נקודת התפנית ההיסטורי התחוללה בסוף המאה ה- 11 אצל רבי אליעזר בר נתן (אשכנז 1090 – 1170 [משוער]). הוא מצדד בעמדה השנייה, שלפיה בית הדין "לא מקסלין את הגר", אבל גיורו תקף. הוא משגיר לתוך השיח ההלכתי את המונחים "לכתחילה" ו"בדיעבד" כמתייחסים אל הגיור, וכך הוא כותב:

"ומסקנא, דאף על גאו דמתגיירת לשם איש, היא גיטרת, וכן איש שנשתחרר לשם אשה. ולכתחילה אין מקבלין אותן, משום 'הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים הרחק ממך'. ותנו רבנן: 'אין מקבלין גרים לימות המשיח' […] ומיהו אם מתגיירי מיתגיירי, והוו גרים, דהא בימי מרדכי נתגיירו, והוי גרים" (ספר ראב"ן, יבמות פרק ב).

הראב"ן מציע פרשנות חדשה לדברי התלמוד (יבמות כד, ע"ב) בהם עסקנו בפרקים הקודמים. לפי התלמוד הפסוק "הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים הרחק ממך", משמש כמענה לשאלה: מדוע לא להתיר לכתחילה לגיורת שנתגיירה לשם איש להינשא ליהודי הזה. הפסוק אינו חלק מהשיח על הגיור, שהרי המשנה אינה מערערת כלל על תקפות הגיור, והשיח התלמודי מניח זאת כהנחת יסוד וודאית, ולכן שואל: אם גיורה של האישה תקף, מדוע לא להתיר לה להינשא ליהודי לכתחילה?

הראב"ן משנה את מהלך הדיון ולדעתו מפסוק זה נובע שלכתחילה אין להסכים לגיור נוכרים שהמניע שלהם לגיור הוא חיצוני. הראב"ן אינו מנמק את חידושו הפרשני לסוגיה שלפנינו. למרות זאת, ברור שעמדתו מסתמכת על הקביעה "אין מקבלין אותו", המנוסחת בבירור בירושלמי (קידושין פ"ד, ה"א). כפי שהוסבר בפרקים הקודמים – "אין מקבלין" משמעו שבית הדין הרשמי לא מקבל. אבל מאחר ומוסד זה אינו מכונן את הגיור, ותפקידו דקלרטיבי בלבד, נובעת המסקנה של הראב"ן: "אם מתגיירי מתגיירי, והוו גרים". כפי שראינו גיור מתהווה על ידי רצון הנוכרים להיעשות יהודים; רצון זה מניע את התהליך. מימוש הגיור יתחולל על ידי מעשה הגיור שעושה המתגייר. בהתאם למסורת התלמודית, שאותה מאמץ הראב"ן, בית הדין אינו בודק את מניעי המתגייר,  אבל בית הדין הרשמי לא יקבל לגיור גרים שידוע מראש שמניעיהם זרים.  ברם, אם הם עצמם יתגיירו, גיורם יהיה תקף לכל עניין, שכן עניינו של הגיור הוא הצטרפות לעם ישראל על ידי גיור. יש מתח מובנה בין קיום יהודי אידאלי, שלפיו הגיור נעשה מתוך רצון לחסות תחת כנפי השכינה, לבין קיום יהודי ריאלי – הצטרפות לעם ישראל. לפי הראב"ן המתח אינו מחולל קרע בלתי פתיר, ובסופו של דבר כל הגרים יהודים.

(כי תשא תשפ"ג)