הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)קשה שלא להקביל את סיפור הימים שלפני קריעת ים סוף למציאות ימינו, בעיקר כשאנו מצרפים לדברי התורה שבכתב את המבט המיוחד של חכמי האגדה שבתורה שבעל-פה. ימים גדולים עברו על עם ישראל: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה". התחושה העמוקה של הגאולה, שהגיעה לאחר שמצרים הוכו בעשר מכות, ונאלצו לשחרר את האומה הישראלית; ההבטחה הא-לוהית של הבאה אל הארץ הולכת ומתגשמת לנגד עיניהם של ישראל, ועמוד אש וענן מלווים אותם במסע.
והנה, המהלך מסתבך: "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד…". ההערכה הייתה שהמצרים הוכו כל כך קשה שהם כבר לא רלוונטיים, אולם המציאות מלמדת שלא כך הם פני הדברים. מבחינתו של פרעה, שכמובן אינו מודע לכך שריבונו של עולם הוא שחיזק את ליבו, מדובר בחוסר לגיטימיות של עם העבדים היוצא ממצרים, והוא מגייס את הצבא המצרי כולו כדי לחזור בו מהטעויות שהוא עשה ולהשיב את העם למצרים. הדבר מחולל יראה גדולה במחנה ישראל.
התגובה הראשונה היא קריאה מחודשת של כל מהלך הגאולה: "…וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר ? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם ?! הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר: חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר !". לא ברור מתוך הדברים האמנם נאמרו דברים אלה במצרים או לא, אולם את מקום רוממות הרוח תפשה עמדה מלאת ייאוש, שטוענת שכל המהלך היה שגוי מלכתחילה, ושוב מצאנו את עצמנו נרדפים ונשלטים על ידי האויב. לא זו בלבד, אלא אפשר ש"… וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" כרוך בכך, שכן עולה מהדברים (וכך הציע רמב"ן) כי העם מבקש לנתק בין הקב"ה ובין המנהיג, ולמעשה זועק לקב"ה שיציל אותו ממשה.
ובשעה קשה זו לא אחדות ושיתוף אנו מוצאים, כי אם את ההפך הגמור: מחלוקת מפלגת. חכמינו קראו כי לא הייתה הסכמה ביחס לצעדים שיש לנקוט בהם: "ד' כיתין נעשו עוד על הים, אחת אומרת ליפול אל הים, ואחת אומרת לשוב למצרים, ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדו, ואחת אומרת נצווח כנגדן…." (מכילתא בשלח). לאורך ההיסטוריה כולה אנו מכירים את הוויכוח בין אלה שמתייאשים, לבין אלה שנלחמים ונאבקים, ולבין אלה שמעלים את האחריות לריבונו של עולם. הלוא אנו יכולים למצוא את הכתות השונות בעם ישראל של היום!
אולם, השאלה הגדולה היא האם ניתן גם להעתיק את הפיתרון של "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". התשוקה היא שזה יהיה אכן הדבר הנכון לעשות – ליסוע קדימה – אלא שאפשר שמדובר בחוסר אחריות על הארץ, ובהתרסה כלפי מעלה, שהלוא ריבונו של עולם לא הבטיח לנו שהמעשה שנבחר לעשות הוא המעשה הנכון והראוי, ושיש בתוכנו אדם כמשה רבנו שיטה ידו על הים ויבקע את האתגרים העומדים בפנינו. על אף הדמיון בין המצבים השונים – לא ניתן להעתיק דברים כפי שהם, בלי לשים לב לכל ההבדלים המשמעותיים, שעשויים להפוך את הכל מקצה עד קצה.
ובכל זאת, אפשר ללמוד דבר מה אחד אף לעכשיו. טיב המעשה הראוי לעשותו כעת נתון במחלוקת, ואותה כנראה לא ניתן לבטל, ודעות שונות ימשיכו להיות בתוכנו. אך הבחירה בייאוש או בדבר מה הדומה לחזרה למצרים – היא לא דרך נכונה. נקודת המוצא היא להתקדם קדימה, ללכת בדרך שיונקת מתוך עוצמה ונכונות ולא מתוך עמדה ש"לעם אין כוח". יש בנו יכולת גדולה להיענות לרוממות רוח ולהנהגה המצעידה אותה, אף שאין בנו עדיין הסכמה לאיזה כיוון, ואת הצליל הזה עלינו להשמיע ומכוחה של גבורה זו לבחור את הדרך הראויה.
