על שבירת הלוחות

 

בהיותו על ההר, משה עוד קיווה שיש תקוה לעם ישראל להיות ראוי לקבל את הלוחות

העוסקים בלימוד "חטא העגל" עסוקים בעיקר בעשיית העגל; מה היה חלקם של ישראל ומה היה חלקו של אהרן, אירועים שהתרחשו במחנה ישראל. אבל, במקביל לדברים שנעשו במחנה ישראל, התרחש גם על ההר למעלה דין ודברים בין הקב"ה ומשה. הקב"ה אומר למשה: "לך רד!" ומגלה לו את כוונתו לכלות את ישראל ולעשותו לגוי גדול, ומשה עומד בתפילה ומצליח לבטל את הגזירה, ואז יורד משה עם הלוחות.

לכאורה, משה היה יכול לנהוג גם אחרת: לא לרדת עם הלוחות, או להניחם על ההר ולהשאירם שלמים אצל הקב"ה אם לדעתו אין ישראל ראויים ללוחות (שהרי לבסוף שבר אותם), ואם החליט לשבור אותם יעשה זאת עוד בעודו בהר ברגע שנאמר לו שישראל עשו את העגל. אבל, משה אינו עושה לא את זה ולא את זה, אלא יורד מן ההר עם הלוחות ורק כאשר קרב אל המחנה וראה את העגל ומחולות, חרה אפו והשליך מידו את הלוחות ושברם תחת ההר. וכאן הבן שואל: אם חטא העגל מצדיק את שבירת הלוחות, מדוע משה לא שבר אותם עוד בהיותו על ההר כאשר הקב"ה סיפר לו שישראל "עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו, ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"? ואם עשיית העגל אינה מצדיקה את שבירת הלוחות כפי שנהג משה בתחילה בהיותו על ההר, מה גרם למשה לבסוף כן לשבור את הלוחות? על השאלה הזו ניתנו תשובות שונות: האחת, שמשה בהיותו על ההר לא ידע כל מה שראה לבסוף למטה במחנה. למעלה על ההר נאמר לו רק על עשיית העגל וכשירד למטה ראה גם את המחולות: "וירא את העגל ומחולות". ומסביר ה"אלשיך" שכל עוד החוטא מתעצב על חטאו יש תקוה שישוב ויתקן, אך השמח בעוונו אבדה תקוותו ח"ו. "על כן כאשר הוגד לו מפי הגבורה (על עשיית העגל) לא הוגד לו היותם שמחים ובלתי מתחרטים על עוונם, על כן לא חרה אפו מאוד, אך בראותו העגל ומחולות, שהיו שמחים – אז חרה אפו". וכך כתב גם הרמב"ן [לב טז]: "בראותי אתכם משחקים לפני העגל – לא יכולתי להתאפק ושברתי הלוחות". בדרך זו, שלמטה במחנה נתחדש למשה דברים שלא ידע למעלה על ההר, הולך גם בעל "עקידת יצחק" [שער חמישים ושלש] והוא מביא שם שני פירושים מה השתנה אצל משה: האחד שאמנם שמע מהקב"ה שישראל עשו עגל, אך משה לא חשב שהדברים כפשוטן אלא שמא עשו דבר מגונה שהקב"ה כינה אותו "עגל מסכה", או שחשב שלא כולם היו בחטא, וגם שמא עד שיבוא אליהם כבר יחזרו בהם, עד שבא אצלם ונוכח לראות שהדברים כהוויתן. ואז הבין שאין הם ראויים ללוחות. והתשובה האחרת היא: שאין השמיעה דומה לראיה: "שיתפעל (האדם) למראיהן (של העינים) יותר ממה שיתפעל למשמע אזניו, אף על פי שלא יהיה במה ששמע שום ספק". כך או כך בהיותו על ההר, משה עוד קיווה שיש תקוה לעם ישראל להיות ראוי לקבל את הלוחות, אך כאשר ראה את המציאות כהוויתה, הבין שבמצב הזה לא הוכשר העם לקבל את הלוחות ועל כן משה בחרונו שבר אותם.

אבל יש גם דרך נוספת המסבירה ששבירת הלוחות היתה מתוך דאגה לעם ישראל, וכך מובא ב"שמות רבה" [מג א]: "למה הדבר דומה? לשר ששלח לקדש לו אשה (על ידי שליח) והאשה לבסוף קלקלה עם אחר – מה עשה (השליח)? נטל את כתובתה שנתן לו השר לקדשה וקרעה, אמר: מוטב שתדון כפנויה. כך עשה משה: כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן. ועוד אמר משה: מוטב נידונין כשוגגין ואל יהיו כמזידין". במדרש אחר [שם מו א] רואים בשבירת הלוחות לימוד סניגוריא על ישראל, וכך מובא שם: "ראה (משה) שאין לישראל עמידה (בדין) וחיבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות, ואמר לקב"ה: הם חטאו ואני חטאתי ששיברתי את הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול, שנאמר: 'ועתה אם תשא חטאתם' – כן לחטאתי מחול. ואם אין אתה מוחל להם אל תמחל לי אלא 'מחני נא מספרך אשר כתבת'". ויש עוד דרך המסבירה ששבירת הלוחות היו מעשה מכוון על ידי משה להשפיע על ישראל, ובדרך זו הולך הנצי"ב שכתב: "משום שרצה משה לשבור את לב העם ולהסעיר דעתם, בראותם אשר משה משבר לעיניהם (את הלוחות שהיא) סגולה נפלאה כזו ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות על כל מה שעשה שנשברה לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם". וגם ה"משך חכמה" מסביר באריכות ששבירת הלוחות על ידי משה היה מעשה חינוכי של משה לחנך את הציבור.

(כי תשא תשפ"ג)