הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)
הברית של האומה הישראלית עם ארץ ישראל החלה משעה שאמר הקב"ה לאברהם: "לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך". הברית הזו כבר מתחילתה לא היתה סוגה בשושנים. אדרבא, ארץ ישראל נקנית ביסורין, עוד טרם הצליח אברהם לטעת יתד של קבע בארץ ישראל וכבר נאלץ לנטוש את הארץ מפני הרעב. אחריו, אבינו יצחק אמנם נצטווה שלא לצאת לחוצה לארץ, אבל גם אצלו לא היו חייו בארץ סוגה בשושנים. הפלשתים סותמים את בארות המים של אביו, רועי גרר רבים עם רועי יצחק ועושקים מהם את מי הבאר. גם אבינו יעקב נאלץ לברוח מארץ ישראל מפני עשו אחיו, וכשחזר מבית לבן חותנו לארץ ישראל וביקש ליישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. על אף הקשיים והניסיונות הללו נשארו האבות נאמנים לארץ לא רק בחייהם אלא אף במותם, כמו יעקב שציווה את בניו: "קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי", וכך נוהג גם יוסף המשביע את בני ישראל שיעלו את עצמותיו אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב.
הראשונים שסדקו את הנאמנות של העם היהודי לארץ ישראל היו המרגלים. וכאן עולה השאלה: מה היה חטאם של המרגלים? שהרי אי אפשר לומר שהחטא היה בעצם שילוח המרגלים, אדרבא, אנו מוצאים במקרא כמה פעמים את השימוש בריגול את מחנה האויב, כמו משה שנאמר בו [במדבר כא לב]: "וישלח משה לרגל את יעזר", וכך גם יהושע שולח חרש שני מרגלים לראות את הארץ ואת יריחו. ואצל גדעון מוצאים אנו שהקב"ה שולח אותו ואת פורה נערו אל מחנה מדין "לשמוע מה ידברו ואחר כך תחזקנה ידיך". מדוע אין הסתייגות משליחת המרגלים על ידי יהושע או גדעון ומדוע בשליחת המרגלים על ידי משה אנו רואים חטא?
המגיד מדובנא בספרו 'אהל יעקב' מסביר שדורו של יהושע וכן דורו של גדעון לא ראו בעיניהם נסים ונפלאות של הקב"ה לכן היו צריכים לשלוח מרגלים לעמוד על הלך רוחו של האויב כמו שמסרו מרגלי יהושע בשובם: "כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו", ואין להאשימם על הצורך הזה. כמו כן אצל גדעון שהקב"ה ציווה אותו: "קום רד במחנה ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך". מפני שאין לו לאדם לצאת למלחמה אם אין לבו שלם נכון ובטוח, ובמצב כזה על האדם לעשות פעולות שלו אשר מהן יתחזק. מה שאין כן דור יוצאי מצרים שראו בעיניהם את המסות והנפלאות אשר עשה ה' במצרים, הם לא היו צריכים חיזוק על ידי שליחת המרגלים. ולפי דבריו החטא היה בעצם שליחת המרגלים.
הרמב"ן בפירושו לתורה אינו רואה את חטא המרגלים בעצם שליחת המרגלים, אדרבא, הוא כותב: "זו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב" [במדבר יג ב]. אם החטא לא היה עצם שליחת המרגלים מהו אם כן חטא המרגלים? הרמב"ן שם מחדד יותר את השאלה: לכאורה המרגלים אמרו את האמת, התשובות היו על מה שהצטוו. שהרי ביקשו מהם לראות את הארץ השמנה היא אם רזה, ועל כך השיבו כי היא שמנה וגם זבת חלב ודבש היא, על השאלה: היש בה עץ אם אין, הם משיבים: זה פריה, כי כן ציווה אותם משה להראותם – ואם כך מה היה חטאם? על כך משיב הרמב"ן: המרגלים נתבקשו להביא אינפורמציה על הארץ, וחטאם היה שהוסיפו את המילה "אפס", ביטוי המורה על אפסות, כאומרים שהדבר נמנע מן האדם ושאי אפשר בשום עניין לבצעו. המרגלים נהגו מנהג אנשי התקשורת שלנו, שתפקידם לספק לציבור אינפורמציה ועובדות, והם מנצלים את הכלי שבידם להשחיל דרכו פרשנות והערכת מצב, וזה היה חטאם של המרגלים לפי הרמב"ן.
גם החתם סופר בספרו 'תורת משה' (שלח, עמ' כב) סובר כי שליחת מרגלים היה דבר הראוי על פי נימוסי המלחמה, מפני שאל לנו לסמוך על הנס אלא להתנהג קצת על פי הטבע. וגם לפי דבריו לא מסרו המרגלים אינפורמציה שקרית, אלא שאת האינפורמציה הזו היו צריכים למסור למשה בלבד, אשר שלח אותם, ככתוב: "וישלח אותם משה", ומשה יחליט איך להשתמש במידע שיביאו. אבל הם לא נהגו כך, אלא מיד עם בואם "וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל… וישיבו אותם דבר ואת כל העדה", וזאת במגמה ליצור דמורליזציה במחנה ישראל.
כך או כך, כבר גילה לנו ספר תהלים [קו כד] שחוסר אמונה והעדר אהבת הארץ הם שורש סיבת חטא המרגלים, ככתוב: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו".
הדבר חוזר גם בדורנו, בכל הניסיונות להחליש את הקשר של עם ישראל עם ארץ ישראל ולנסות להביא את הציבור לוויתורים על חלקים מארץ אבותינו על ידי הפחדה שהנה אנו עומדים בפני "צונאמי" מדיני וכדומה. יש כאן חזרה מובהקת על חטא המרגלים ולכן התשובה למבוכה השוררת בבני דורנו ביחס לארץ ישראל תמצא את תיקונה רק בהגברת החינוך לאהבה ישראל וארץ ישראל ואמונה בתורת ישראל.
(שלח תשפ"ג)
