לפעמים דרושה תגובה קיצונית  

במהלך החיים מתרחשים אירועים קשים הדורשים מחאה שאינה שגרתית, והתגובה חייבת להיות קיצונית על מנת שהמסר החינוכי ייטמע

אחד האירועים המזעזעים והמפתיעים ביותר בתולדות עם ישראל הוא שבירת לוחות הברית. ארבעים יום של מאמץ ויגיעה רוחנית מתרסקים ברגע אחד על סלעי המציאות העגומה, שפוגש משה רבנו בעת שירד מן ההר אל העם. אולם, מדוע בוחר משה לשבור את הלוחות, וכי לא היה עדיף להשאיר את הלוחות בבית גנזיו של הקב"ה, בו בזמן שהתבשר על החטא?! כמו כן, העיתוי והאופן של שבירת הלוחות ניתן לפרשנויות שונות בשל הפער הקיים בין המתואר בספר שמות לבין תיאורו בספר דברים. בספר שמות משה התקרב אל העם והבחין בתמונה הקשה: "… וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". המפגש עם ישראל בשעת החטא טלטל את משה, וגרם לו לכעס, שהביא לשבירת הלוחות תחת ההר. מנגד, בספר דברים (ט,טו) התיאור שונה: "…וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם". מתוך הפסוקים עולה, שמשה אינו מאבד שליטה אלא להיפך, שבירת הלוחות מתוכננת ומיועדת להיות בפני העם. משה  מתאפק ונמנע משבירת הלוחות בהיותו בהר, ובוחר להמתין במכוון עד אשר יגיע אל העם על מנת לשבור את הלוחות בפניהם.

דומה שהפער בין הכתובים משקף שתי פרשנויות שונות למעשהו של משה. הרמב"ן (דברים ט,טז) מדגיש שמשה שובר את הלוחות מתוך כעס וחוסר איפוק: "יאמר היה עונכם גדול מנשוא, עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכולתי להתאפק ושברתי הלוחות". מנגד, הנצי"ב (שמות לב,טו) סבור ששבירת הלוחות נעשתה במכוון, ומשה השקיע מחשבה על מנת ששבירתן תזעזע את ישראל ותגרום רעידת אדמה לאומית. לכן העדיף משה לשבור את הלוחות בפניהם:

"אלא משום שמשה התחכם ולא שבר את הלוחות בהיותו בהר כשאמר לו ה' ממעשה העגל והוחלט אצלו לשברם, …אלא משום שרצה משה לשבר את לבב העם ולהסעיר דעתם בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו, ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות ביד משה על כל מה שעשה…".

ברגע שמשה שבר את הלוחות לעיני העם הופסקו המחולות. קול שברי הלוחות החליף את קולות התרועה והשמחה. זה הרגע שבו יש לתת מקום לצליליי השבר, והשתיקה יפה באותה שעה. כל מילה בעת הזו מיותרת, ובכוחה להמעיט מעוצמת התוכחה. ישנם רגעים שנדרש מעשה קיצוני כדי לעורר אדם מתרדמתו או מאדישותו. חטא העגל היה כה מזעזע, ובמיוחד שאפילו אהרון היה שותף לו. משה הבין שבאותו הרגע תוכחה רגילה לא תשפיע אלא רק מעשה קיצוני יצליח להסעיר את העם.

בחיינו כהורים או כמחנכים נאלצים אנו לכעוס על ילדינו. הכעס פסול מעיקרו ועלול להביא לטעויות קשות, שנובעות מאיבוד שליטה. אולם, במהלך החיים מתרחשים אירועים קשים הדורשים מחאה שאינה שגרתית והתגובה חייבת להיות קיצונית על מנת שהמסר החינוכי ייטמע. אולם, אל לנו לגרום ששבירת הכלים תשבור את רוחם של ילדנו. להיפך, כשם שמשה התפלל לפני בורא עולם שלא ישמיד את העם, ולא נתן לעם לאבד את התקווה, כך לאחר שבירת הכלים מחנך טוב צריך להקנות כלים חדשים- מעין "לוחות שניים"- הזדמנות לתיקון, ובכך להביא לפריצת דרך שיש בה תקווה חדשה.

(כי תשא תשפ"ג)