השבוע בעזרת גברים: עמיחי אתאלי

עמיחי אתאלי, בן 42, נשוי בשנית ואב לשישה, תושב מזכרת בתיה, עיתונאי, כתב פוליטי בידיעות אחרונות.

הכתבה שאתה הכי גאה בה
למרות שב-16 השנים שלי במקצוע סיקרתי זירות פיגוע וחגיגות לאומיות, דרמות פוליטיות וביקורים של שועי עולם, הכתיבה שהיתה הכי משמעותית בשבילי היא הסיפור המשפחתי והאישי של הוריי ושלי. כמה בכירים במערכת שלי שמעו את הסיפור הזה ולחצו עליי לכתוב אותו עד שהוא פורסם במוסף שמחת תורה של ידיעות אחרונות לפני שלוש שנים. איך הבטחה שההורים שלי הבטיחו לעצמם לפני 64 שנים, התגלגלה אל החיים האישיים המטורללים שלי. יש בסיפור הזה הכל, שכול ואהבה, שמחה וגורל שאי אפשר לברוח ממנו, וגם הרבה מאוד אמונה. חפשו בגוגל "עם ישראל ח"י (פעמיים)".

שחרור רוצחי אחיך אלחנן הי"ד במסגרת עסקת שליט

עוד פרק אחד כואב מתוך מאות במסע השכול האישי שלי. עברו מאז כבר 32 שנה ואני עדיין לא מצליח לנהל שבוע אחד רגיל בחיים שלי בלי להיות מושפע מהרצח של אלחנן אחי האהוב.

השיחות עם יגאל עמיר
תופעה קלאסית שקורית לי שוב ושוב שבו פרוייקט שהתגלגלתי אליו כאילו במקרה, פותח לי עולם של חוויות בלתי נתפסות. גוייסתי לעשות את התחקיר לסרט הקולנוע "ימים נוראים", ודי מהר הגעתי למצב שאני עושה שעות של שיחות ארוכות עם יגאל עמיר כדי לשמוע את הזווית שלו לאירועים. ישבתי במשך שעות עם בכירי השב"כ שכשלו במניעת הרצח של יצחק רבין ז"ל וגם עם יגאל עמיר הרוצח. עד עכשיו אני לא מאמין למה ששמעו אוזניי בשיחות האלה, ואני עוד יותר לא מאמין שניהלתי כמה מהן בזו אחר זו, ממש באותו יום.

הציונות הדתית
ממנה באתי ואליה אני שב, שוב ושוב.

ממשלת השינוי
חשבתי שהיא הרבה פחות גרועה ממה שנתניהו ניסה לשווק. כשהתברר שהנוכחות של כוחות פוליטיים ערביים בתוכה, מונעים ניהול שגרת חיים בטחונית ראויה (חוק האזרחות ותקנות יו"ש כמשל), חשבתי בלבי ואמרתי בקול שתם הטקס. אני עדיין חושב שנפתלי בנט הוא מנהיג ראוי מאוד. הוא לגמרי לא מושלם אבל לדעתי עוד נכונו לו ולחברה הישראלית עלילות משותפות.

ממשלת נתניהו הנוכחית
נתתי לה תקווה אבל היא מאכזבת מאוד. הממשלה הזאת מתמקדת בכל מה שקולני, רועש ופחות קריטי כמו חוק החמץ, וממעטת לעסוק במהות כמו הכלה חוזרת של ירי על עוטף עזה, בניגוד למה שבנט הנהיג. הבטיחו לנו משילות וריבונות, אמרו שהטרור הוא בגלל בנט ולפיד, שיוקר המחיה הוא בגלל "מס עבאס" ושאיראן מתקרבת לפצצה בגלל סבתא שלי, אבל בכל פרמטר המצב רק החמיר. אנקדוטה למי שמתעניין בפרטים: לפני שבועיים נתניהו אישר בממשלתו את אותה תוכנית פיתוח לחברה הערבית שהקפיד לגדף תחת המיתוג של "מס עבאס". שנים שאני כותב שחשוב לעשות רפורמה משפטית אבל מבחינתי עדיף שלא יהיה שום שינוי אם הדרך היחידה שבה הקואליציה יודעת לנהל אירוע כזה היא להתנהג כמו שור זועם בחנות חרסינה. החלום שלי שאת ישראל ינהלו כוחות ימין לאומיים במדיניות חוץ וממלכתיים ומתונים במדיניות פנים – כרגע המצב הוא בדיוק ההיפך מזה.

כתב בכנסת – פרספקטיבה אחרת?

הפרלמנט למעשה אומר לך כעיתונאי, 'קח את כל התנאים שאתה זקוק להם כדי לפקח עליי'. ביום שנכנסתי לתפקיד לא האמנתי שאני מקבל משרד משלי בתוך הכנסת, מקום ביציע המליאה וגישה חופשית כמעט לכל מקום וכל זה כדי להיות בכובע של "הרשות הרביעית" שמבקרת ומפקחת. חוויתי על בשרי את ההוכחה לכך שהתרבות הבסיסית בישראל היא של דמוקרטיה מוחלטת, הלוואי שזה רק יישאר ככה.
עונג שבת
הנחת הכי גדולה היא ההתנתקות מהמירוץ האינסופי, בלי שום מסך או רעש טכנולוגי אחר. זמן להסתכל לאישה ולילדים בעיניים, לשבת עם חברים ולתת לעצמי מילוי בחומר וברוח.

(ויקהל פקודי תשפ"ג)