ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)הרב אריה שטרן, בן 77 מירושלים. נשוי למרים-יוכבד, אב לשבעה ילדים. לשעבר רבה הראשי האשכנזי של ירושלים, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. ראש מכון הלכה ברורה ובירור הלכה ועורכה הראשי של סדרת ש"ס זו.
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
יחד עם קבוצת אברכים של ישיבת מרכז הרב שהייתה איתי, ועם הרב יוחנן פריד יבדל"א וכמה יהודים אחרים, ייסדנו את המכון שלקח על עצמו את המשימה של הרב קוק זצ"ל, בעידודו של הרב צבי יהודה זצ"ל, לחדש את הקשר בין התלמוד להלכה, ולחבר ביניהם, מכיוון שכדי לדעת טוב את ההלכה על כל פרטיה צריך לדעת את היסודות של הגמרא בצורה יסודית ומקיפה, של כל דברי הראשונים כולם- גם של הפוסקים הפחות ידועים, כך שניתן להרגיש שכל אחד מהם מחווה דעה. זה לא מספיק לדעת רק מה אומר כל אחד, אלא גם למה הוא אומר ככה. לא רוצים לעשות מחלוקות סתם, לחינם, אלא יש סיבות שורשיות שמכוונות כל אדם לפי ההבנה שלו לכיוון מסוים, וההבנה הזאת מביאה למסקנות לפעמים שונות. כתוצאה מזה ההלכה גם כן נקבעת לפי ההלכות המתאימות ביסודות של הסוגיה בגמרא.
אנחנו עוסקים בדבר הזה כבר יותר מ-50 שנה. זה פרויקט ענק, על כל הש"ס כולו, וכבר ב"ה ערכנו 28 מסכתות מתוך 35. אנחנו מקווים שנזכה להוציא את הכל בעז"ה בקרוב.
תלמיד של הרב צבי יהודה קוק
כשהגעתי לישיבת מרכז הרב בשנת תשכ"ד, עוד לא היו כל כך הרבה תלמידים, אבל גם לא היו אומרי שיעורים, מגידי שיחות ומלמדי אמונה. הרב צבי יהודה היה היחיד בתקופה ההיא שלקח על עצמו את האחריות ואת היכולת ללמד את ציבור התלמידים הצעיר שהיה מעוניין לקבל הדרכה ודעה בענייני אמונה.
הרב הבין את התקופה המיוחדת שבה אנחנו נמצאים; להקים מדינה ולקיים מדינה יהודית בארץ ישראל זה לא דבר פשוט, קל וחומר אחרי 2000 שנות גלות. היה צריך גיבוי תורני – לראות את הדברים האלה מפרספקטיבה של ראייה אמונית אמתית. מי שנתן את הרמה הזאת של הדברים, כחלק מתפיסת העולם הדתית שלנו, זה הרב צבי יהודה. לא היה מישהו אחר שיכול היה לקבל על עצמו את התפקיד הזה, והוא עשה את התפקיד הזה בסבלנות רבה, חזר ודיבר על הדברים עד שהם נקלטו ונהפכו לנחלת הכלל. זו זכותו הגדולה של הרב צבי יהודה שאלפי רבבות צעירים, בעיקר של הציבור הדתי לאומי, שותפים לתפיסת העולם האמונית ביחס למדינת ישראל, ורואים אותה כפרויקט שמבטא עניין של קיום של מצוה כללית של יישוב ארץ ישראל ומבטא גם את התשוקה הגדולה לגאולה שלמה בעז"ה. זה הולך ביחד.
רב עיר דתי לאומי
לא בכל מקום זה מצוי. הרב משמש בתפקיד הזה – לא רק כרב לדתיים, אלא גם כרב לחילונים. ירושלים, למשל, היא עיר מגוונת במיוחד שיש בה ציבור חילוני, ציבור חרדי, ציבור דתי לאומי וציבור מסורתי.
צריך שהרבנים קודם כל יהיו מתאימים לציבור, כך שממילא הם יוכלו להבין מהם הדברים שחשובים לציבור, איזה דברים צריך לעשות ולומר ואיך לקרב את האנשים בסופו של דבר לתורה ולמצוות. כשיש יכולת התחברות מבחינה דתית, חברתית ואישית, יש קשר בין הציבור לרב ובין הרב לציבור. זה דבר מתבקש, ולא לקחת רב שכאילו הגיע מהירח – שעכשיו יהיה רב של ציבור דתי לאומי. הדבר צריך להיות מתאים מלכתחילה – שיהיה רב שמתאים לציבור. גם רב דתי לאומי צריך שיהיה, לא רק רבנים אחרים. לפעמים לא כולם מבינים את זה.
שני רבניי עיר – נצרך?
ראיתי דברים חמורים מאלה… קצת חיכוכים, זה טבעי, אבל זה לא כל כך נורא. בירושלים, למשל, זו עיר גדולה מאוד, אז בוודאי שזה יכול להתאים. רב אחד לא בטוח יכול להספיק להגיע לכולם והרב השני אולי כן יגיע יותר לקבוצות אחרות, כך שזה דבר מתבקש ולא צריך לראות את זה בצורה כל כך קשה. אנחנו יודעים ממסכת אבות את מה שנקרא בלשון המשנה – תקופת הזוגות. היו מה שנראה כמעין שני רבנים ראשיים שחיו בשלום ואמנם אמרו דעות שונות – אבל נשארו ידידים, ורואים שכל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים: הדעות שונות אבל הן צריכות להתקיים כי יש מקום לכל דעה ולכל מחשבה, לכל כיוון.
רב העיר ירושלים
זה תפקיד מעניין. המרוכבות שבו, הצורך להיות מחובר גם לציבור החרדי וגם לציבור החילוני – זה דבר לא פשוט. לקיים פורום של תלמידי חכמים מכל המגזרים, להיכנס לבירורים של שאלות תורניות כפי שאני עושה ועשיתי – זה דבר מאוד מעניין, וזה גם מוכיח שעל ידי גישה נכונה אפשר להגיע לקרבה בין החלקים השונים של הציבור. בירושלים זה דבר מאוד מתבקש.
הרבנות הראשית לישראל – מייצגת את כולם?
הרבנות הראשית לישראל לא מצליחה לייצג את כלל המגזרים. הרב צריך להיות מישהו שהקהל שלו יהיה מתאים לו, שיהיה קשר מהותי ומשמעותי בין הרב לקהל הגדול של הארץ. ובכלל, רבנות ראשית לישראל צריכה להיות רבנות שיש לה את ההבנה שיש כאן משהו מיוחד. זו לא רבנות של איזו עיירה קטנה במקום בקצה העולם. שאלה שנידונה לגבי כלל ישראל המאורגן כציבור לאומי בארץ ישראל במדינת ישראל – דורשת מחשבה הלכתית מיוחדת במינה. זה הדבר שמתבקש וזה צריך להיות הקריטריון לרב ראשי.
רפורמת הכשרות
אין שום בעיה בכשרות. הבעיה היא באנשים, לא בכשרות. זו לא בעיה בשיטה. הדיון של רפורמת הכשרות זה לא משהו מהותי אלא משהו פרוצדורלי. במקום לסדר את הפרוצדורות, יותר טוב לדאוג לאנשים שיהיו מסודרים בצורה יותר טובה ואז ממילא הכשרות תהיה גם כן יותר טובה. אין כאן שום הצעה מיוחדת – אני לא מאמין ברפורמת הכשרות, היא דורשת כמה תיקונים ולא כדאי לפגוע ברבנים המקומיים שעושים עבודה טובה.
הכשרות במדינת ישראל זה אחד ההישגים הגדולים ביותר במדינה של הרבנות הגדולה והמיוחדת הזו. רוב תוצרת המזון בארץ זו תוצרת כשרה. לא הכל מהדרין ולא הכל חלק, אבל הרוב כשר. זה הישג עצום שאנשים לא מבינים אותו ומתעלמים מראייה נכונה של ההישגיות הזאת.
מהניסיון שלי בירושלים אני מוכרח לומר שיש כשרות בירושלים. בירושלים, 20 שנה לא היו רבנים ראשים לעיר ובכל זאת הכשרות נשארה ברמה טובה, וזה מראה שהכשרות חזקה בעיר, וקל וחומר כשיש רבנים – אז בוודאי שיש כשרות יותר טובה. לא צריך להוציא דיבה רעה על מה שלא מגיע לו את היחס הזה.
כשרות צוהר
אני חושב שצוהר טועים, ואחרים טועים.
מתווה הגיור
אני לא רואה הרבה דיונים הלכתיים מהותיים אלא דיונים פרוצדורליים – אם רבני ערים יגיירו או לא. אני לא מבין את הסוגיה הזו – אם רבני ערים נבחרו לרבנות בערים על סמך הקריטריונים של הרבנות הראשית לישראל, שהעמידה רבנים לערים ונתנה להם את הגיבוי להיבחר, איך הם יכולים לתת כשרות אבל לא יכולים לעשות גיור? אם רוצים לעשות הנחיות מהותיות צריך לקיים כינוס משמעותי של תלמידי חכמים גדולים של ממש שיישבו וידונו אם יש באמת דברים שיש מקום להקל אולי בנושא של גיור, צריך לקבל גיבוי מגדולי התורה ולא כל אחד בעצמו. צריך לתת את הגדרות לדברים האלה, אבל הגיור בעצמו צריך להתקיים, גם על ידי רבני ערים, אני לא רואה בזה שום בעיה. זו לא שאלה הלכתית אלא פוליטית.
היחס ליהדות העולם
רובם באמת יהודים וכדאי לקיים איתם קשר אישי, ציבורי וחברתי – בלי זיקה לתחום הדתי בפעילות שלהם. אנחנו לא יכולים לדון איתם בעניינים שקשורים לתפיסת העולם הדתית כביכול שלהם, זה לא בא בחשבון. 'מגלה פנים בתורה שלא כהלכה', זה דבר מאוד חמור, וקשה לקיים איתם שיג ושיח בעניין הזה. זה לא יכול להיות. פה, בארץ, בלאו הכי אין ביקוש אמתי ליהדות הרפורמית. הדתיים הם דתיים, החרדים הם חרדים, והחילונים לא זקוקים למסגרות הרפורמיות, הם יכולים להיות חילונים ובבר מצווה, לדוגמא, להגיע למסגרת דתית. את המסגרת הרפורמית צריכים בחו"ל, כשיהודים רוצים מסגרת יהודית. לכן, אין דרישה אמיתית לרפורמה בארץ. זה רק רעש של יחידים ולא רעש של ציבור. כשצריך לדעת לטפל בדברים ולסייע- צריך שכל טוב.
עליה להר הבית
אני לא עליתי להר הבית משום שהרבנות הראשית והרבנים הגדולים שאנחנו רואים את עצמנו כתלמידים שלהם, קבעו בתחילת התקופה כששוחרר הר הבית שאמנם מדובר בשמחה גדולה אבל שאסור לעלות אליו. זה נכון מבחינה ציבורית, כי אפילו אם יהודים מכירים את המידות של הר הבית ויודעים איפה הגבולות של ההיתר ואיפה הגבולות של האיסור, צריך לדעת שזה מקום שבו כחוט השערה אתה עובר ממקום מותר למקום אסור.
אם ייכנסו לשם אנשים באופן ציבורי בלי הנחיות ובלי יכולת הנהגה אמתית – חס וחלילה יעברו כולם על איסורים חמורים. החשש הוא גדול. יש כאלה שאומרים שהם מכירים את המידות, אבל זה עניין של יחידים. יש כמה רבנים גדולי תורה שאמרו היום שהם יודעים ומכירים את המידות, ואם התלמידים שלהם הולכים עם הרבנים האלה בכל דבר שצריך לנהוג – אז באמת אפשר לראות בצורה סבירה את זה שהם מקיימים את העליה ביחד עם הרבנים שלהם, אבל רק כשמדובר ברבנים שהם לומדי תורה ואחראים מאוד מבחינת היכולת למדוד.
בינתיים יש לנו ב"ה את הכותל המערבי, את ארץ ישראל, יש הרבה מקומות להתפלל בהם, ועל זה נאמר 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'. לפי המצב של הדור אנחנו לא יכולים עוד להרשות לעצמנו שכולם יעלו להר הבית. בעז"ה כשיעלו זו תהיה שמחה גדולה ונקווה שתהיה בקרוב.
(במדבר תשפ"ב)
