ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)דב קלמנוביץ', בן 67 מירושלים. אב לשישה. לשעבר המשנה לראש העיר ירושלים, רואה חשבון, מייסד ארגון "זוכרים"
הפצוע הראשון של האינתיפאדה הראשונה
האינתיפאדה הראשונה פרצה בסוף דצמבר 1987, היא לוותה בהפגנות המוניות ביו"ש ועזה. באותה תקופה הטרור היה בעיקר באמצעות נשק שהוכן בבתים ובתעמולה ברדיו. נער ערבי בגיל 14-16 הכין בקבוק כזה בביתו, מילא אותו בדלק ובדבק וחיכה בעיבורי הדרך בין רמאללה לבית אל. כשהייתי בדרכי מהעבודה הביתה, לשמור על הילדים ולקלחם, אותו נער זרק בקבוק תבערה לרכבי. תוך שניות המכונית בערה ואני בתוכה. בשיריון למדתי איך להיחלץ מטנק בוער, ולכן, תוך כדי שאני בוער, יצאתי מהמכונית והתגלגלתי על מנת לכבות את עצמי.
התמודדות
תהליך שיקום ארוך, שנמשך כשנה בבית חולים ולאחריו ניתוחים רבים. זה כלל חודש וחצי בטיפול נמרץ נשימתי, כמה חודשים במחלקת כוויות בהדסה עין כרם בחדר סטרילי, כשכל מבקר חייב להיכנס עם חלוק, מחלקת שיקום ועוד. כמובן שהיה צורך לנתח ולטפל בפנים שנשרפו והצטלקו, באצבעות שנקטעו, התייעצויות רפואיות בארץ ובחו"ל, ותוך כדי לנסות לחזור למשפחה ולעבודה. מאז אין לי שגרה אמיתית.
ארגון נפגעי פעולות האיבה
בניגוד לצה"ל, לנפגעי הטרור לא היה גוף מייצג. ראיתי בכך חשיבות עליונה ולכן פעלתי יחד עם חברים נוספים לשינויי החקיקה ולהקמת גוף יציג, עמדתי בראשו וייצגתי את הנפגעים בפני המוסדות הרשמיים בארץ. יצאתי בשמם גם לחו"ל, בוועידת מדריד, מוסדות האו"ם, בוושינגטון ובתקשורת בינלאומית.
ה'מתח' בין היחס לנפגעי פעולות איבה ולחללי צה"ל
ההפרדה בין חללי ונפגעי צה"ל לטרור זעקה לשמיים, אלה גם אלה הם חלק מהמאבק הלאומי, מי שזרק עליי את בקבוק התבערה, רצה להרוג יהודי. לכן אין סיבה שההכרה בי ובשכמותי, תפחת מלובש מדים שנפטר ממחלה או באימון. מתוך תפיסה שיום הזיכרון הוא יום שמציין את המאבק הלאומי, גרמנו להקמתה של ועדה ציבורית בראשות שופט עליון שהכריעה ליום משותף להקמת אנדרטה בהר הרצל ולקיום טקסים ביות הזיכרון גם נפגעי הטרור והאיבה.
ארגון "זוכרים"
ארגון "זוכרים" עוסק בהסברה בלתי פוסקת בצבא ובמוסדות חינוך: מסבירים מהו הטרור, מה המאבק האזרחי העכשווי מול האויבים, כמה חשוב הביחד וכמה חשוב שהמאבק לא יוביל אותנו לייאוש אלא לתקווה עתידית, מדברים על ההתמודדות האישית של הנפגעים על החזרה לחיים ואיך החברה האזרחית צריכה לקבל ולהתמודד עם משפחות השכול והפצועים בגוף ובנפש.
המעבר מיום הזיכרון לחגיגות העצמאות
הזיכרון הוא חלק מהתקומה, המדינה לא הוקמה על מגש של כסף. הרבה שילמו בחייהם ובגופם בדרך לעצמאות, המאבק נמשך עד היום. טוב ששני הימים סמוכים והזיכרון מקדים את השמחה. כך נוהג עם יהודי שמוקיר את חלליו. אלו הימים המרגשים ביותר. ביום הזיכרון בוכים עד כאב על אובדן של חברים וקרובים, ביום העצמאות מתרגשים מתקומתה של המדינה המופלאה שלנו.
איציק סעידיאן
גיבור שהצליח לנענע את המערכת האטומה. אני יודע מה זו שריפת הגוף וכמה סבל הבחור עובר, אבל הוא הלפיד, תרתי משמע, שהלך בראש המחנה.
נוכחות פוליטיקאים בטקסים השנה
יום הזיכרון הוא יום רשמי. הוא יום של המדינה ולא יום פרטי של המשפחות. הממלכתיות חשובה ולכן קראתי להבין את הרגישות להגיע לטקסים ולנהוג בדממה כמו אהרן הכהן הגדול שכך נהג כששני בניו נשרפו במקדש.
התחושות כנפגע טרור במצב הביטחוני שבימים אלו
אני לא מוכן להשלים עם ההכלה וחוסר התגובה הלא מידתי לטרור. לכל פעולה טרוריסטית יש להשיב במכת אש שלא תותיר סיכוי להמשך, חשבונות של פעולה לפי כמות הקורבנות אינה מקובלת עלי.
ירושלים
דור שביעי בעיר, נושם אותה ויודע שכל המלחמות תלויות בה, כל העולם המוסלמי מביט בה כל עוד שהיא בראש מעינינו לא אבדה תקוותינו.
לנשמה
לימוד, העמקה בשורשים האמיתיים, תורה והיסטוריה ובצימאון בלתי נדלה לעוד ועוד. אני לא שבע מללמוד.
(אחרי-קדושים תשפ"ג)
