בראשית פרשתנו מופיעים פועל ושם תואר שאינם כה שכיחים במקרא. במקום שגרת הלשון, המדגישה את הדיבור והאמירה ("וידבר משה אל כל קהל ישראל", "ויאמר משה אל העם"), כמו גם את העובדה שהדיבור היה מכוון "אל כל העם" או אל "כל קהל ישראל", מדגישה פרשתנו תחילה את פעולת ה'הקהלה', הכינוס, ואת היותו מכוון ל"עֵדה": "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם".
חז"ל, ובעקבותיהם פרשנים שונים, ראשונים כאחרונים, עמדו על משמעותו של שוני זה וביקשו ליתן בו טעם.
כך, למשל, מפרש רש"י על אתר: "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הן נאספים על פי דיבורו, ותרגומו 'ואכנש'".
רש"י מדגיש את העובדה שבמקרה זה לא היה צורך במאמץ אקטיבי של איסוף אנשים "בידיים", בהמרצה מיוחדת. די היה בדיבור-פה קל כדי להביא לכך ש"כל העדה" נתכנסה ובאה.
הרמב"ן, וכמוהו פרשנים אחרים, מדגישים את תכלית ההתקהלות. על אף שזו הייתה כרוכה במאמץ, בשליחת יד לכיס ובמתן תרומת מחצית השקל לבניין המשכן (וכבר אמרו חכמים במסכת קידושין, על הפסוק שנאמר בלשון 'קשה', של ציווי: "ואתה תצווה… ויקחו אליך" – ביותר צריך הכתוב לצוות במקום שיש בו חסרון כיס), איש לא נעדר ולא השתמט ממילוי חובה זו. ולא עוד, אלא שעשו כן מתוך רצון חופשי, בהתנדבות ולא מתוך כפייה: "יכלול 'כל עדת בני ישראל' האנשים והנשים, כי כולם התנדבו במלאכת המשכן... וייתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, ואמר לכולם עניין המשכן אשר נצטווה בו מתחילה קודם שיבור הלוחות, כי כיוון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות, וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם".
כדרכו במקומות הרבה, מדגיש בעל ה'כלי יקר' בפירושו על אתר גם את הפן האתי-מוסרי שנכרך בנתינה זו. בעקבות פירושם של חז"ל (ורש"י בעקבותיהם) המדגישים את עיתוי ה'ההקהלה', למחרת היום הקדוש, כותב ה'כלי יקר': "כי זה היה למחרת יום כיפורים. ונראה לי שידוע שהקהל זה היה להודיע להם מצוות המשכן והנדבה, כמו שיתבאר בסמוך, והיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו, והוא [=הנודב] חושב כי הוא תופסו בדין. וזה לא ייתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל, ומקום המשפט שמה הרשע".
מעניין, שכמאה שנה אחריו משתמש הרמ"ז-רבי משה זכות, מחכמי איטליה ומקובליה, בנוסח דומה כדי למנוע מקהילה להפקיע – בדרך גזלנות – קניינם של יחידים לצורך הרחבת בית הכנסת המקומי, וכותב: "אם בנימוסי העכו"ם ובחוקותיהם יש כוח ואל [=יכולת] לבית תפלתם לקחת קרקע שאינו שלו להרחיב גבולו, לא באלה חלק יעקב. צא ולמד מדוד מלך ישראל שלבנות הבית לה' הוצרך ללכת הוא בעצמו לבקש מאת ארונה היבוסי שימכור לו שדהו כרצונו, דאפילו במתנה לא רצה לקחתו כדי שלא יהיה נראה כאונס".
מכל מקום, בעל ה'כלי יקר' ממשיך: "על כן הכריז משה תחילה 'מי בעל דברים יגש אלי' למשפט, באופן שכל העם על מקומו יבא בשלום, ונודע לכל אחד מה שהוא שלו או אינו שלו על ידי שהיה דן ביניהם. ואז היה מודיעם עניין הנדבה לאמר "קחו מאתכם תרומה לה' ", ומאתכם – היינו משלכם, ולא משל חברכם".
כמה רבים הם המוכנים ל'התנדב' – לנדב אחרים למשימה חשובה, או לתרום כסף למטרות נעלות מממון שמקורו בגזל ועושק. התורה מלמדתנו שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. אפילו – ואולי דווקא – מטרה נשגבה כמו בניית המשכן, קודש הקודשים, חייבת להיעשות רק מממון שהוא 'גלאט יושר' ולא רק מזה שמקורו באדם המקפיד שכל מאכלו יהא 'גלאט כושר', אבל עסקיו רוויים גזל, מרמה ותוך.
ה'כלי יקר' ממשיך ומפרש, "על צד הרמז", ש" 'הקהל' זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. ואחר שרצה להודיעם מעשה המשכן, שיהיו כולם שותפים בו, דומה כאילו הושיב את כולם במדור אחד, ועל כן הוצרך להקהילם תחלה שיהיו באגודה אחת, ועל כן פירש רש"י שהיה זה למחרת יום הכיפורים, לפי שכל החניות היו במחלוקת ותרעומות חוץ מן החניה שקודם מתן תורה שנאמר (שמות יט, ב) 'וַיִחַן שם ישראל' וגו' [=שעליה אמרו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד"], ואם כן איך אפשר להקהילם בזמן שהם מחולקים ואין דעתם שווה? ואין זה זמן מוכן! לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום הכיפורים, כי ביום הכיפורים השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא כולם באגודה אחת, על כן היה בנקל להקהילם ביום המחרת כל זמן ששלום האתמול קיים. אבל אם יום או יומיים יעמוד אז לא יוקם השלום כי כבר נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פונה… על כן ישב משה גם לשפוט בעצם היום ההוא, כדי שמכל צד יהיה שלום ביניהם, ואז יהיו ראויין לדור במדור אחד, דהיינו המשכן המשותף לכולם".
נצא ונלמד: בניית 'משכן' משותף, מחויבת תחילה ב"תיווך השלום" בין כל בני הקהל. מחלוקות תמיד היו ותמיד יהיו, אך ייחודה של קהילה ראויה לשמה המבקשת לבנות לה 'משכן' משותף הוא ביכולתם של בניה ובנותיה, לצד המחלוקת, לכבד איש את רעהו, להקשיב לו, ולזכור תמיד שהמכנה המשותף ביניהם רב על המפריד.
בימים אלה, של סערות מבית ומחוץ, שבהם נקהלים רבים 'לעמוד על נפשם', מימין ומשמאל, ראוי שנזכור כולנו: בניית 'משכן' – כל משכן, לרבות חברה ומדינה ראויים לשמם ובפרט כאלה המבקשים להתעטר באיצטלה "יהודית ודמוקרטית"– אינם יכולים להיעשות רק בכוח הכוח, מתוך דורסנות ורומסנות, באמצעות כיפוף ידיים תמידי, אלימות פיזית ומילולית, הרמת קול והרמת ידיים, אלא רק מתוך כבוד וערבות הדדית, קשב וסובלנות, ענווה והכנעה, אהבה ואחווה, שלום ורעות.
(ויקהל פקודי תשפ"ג)