לשלב את כולם בפרויקט הלאומי

לאנשים החיים היום במדינת ישראל וגם מחוצה לה שמה של המדינה ברור ומובן מאליו. ואולם, לא כך היו פני הדברים בחודשים שקדמו להקמתה. בחירת השם הייתה כרוכה בסוגיות עקרוניות ואידיאולוגיות, כגון היחס בין ישות מדינית לטריטוריה, בין יהודי התפוצות ליישוב העברי ובין תושבי הארץ היהודים והערבים.

פרשיות "ויקהל" ו"פקודי" מופיעות לאחר חטא העגל. לפי פשוטו של מקרא נראה שפרשת המשכן נאמרה למשה לפני מעשה העגל, אך במדרש מובא שפרשת המשכן נאמרה למשה לאחר מעשה העגל, וכעדות לכל באי עולם שנתכפר לישראל חטא העגל, על כן נקרא בשם "משכן העדות" שהוא עדות ש-ד' השרה שכינתו בתוכם (תנחומא, תרומה, ח'). גם רש"י סבור כך, "מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן, ימים רבים היה. שהרי י"ז בתמוז נשברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה ד' לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן, והוקם ב' בניסן" (שמות ל"א י"ח).

איך משקמים את חברת עגל הזהב? התשובה, על ידי הקמת פרויקט לאומי, שמלכד סביבו את כל עם ישראל, בדמותו של פרויקט הקמת המשכן. בפרשתנו מוזכרת 14 פעמים המילה "לב". לצורך בניית המשכן חיפש ד' אנשים מיוחדים "וְכָל-חֲכם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ד'" (שם, ל"ה, י'). מיהו חכם לב? המשכן נבנה על ידי קבוצת אומנים, בראשה בצלאל ועמו אהליאב. על-פי הכתוב ניחן בצלאל בתכונות רבות. בחסידות מדגישים את התכונה "לחשוב מחשבות". כלומר שבצלאל ידע למה התכוון כל אחד בעת נתינת התרומה. תרומה במחשבה טהורה הוקצבה לארון, תרומה שניתנה ללא כוונה מיוחדת הוקצבה לאדנים וכן הלאה. חומרי הגלם להקמת המשכן היו התרומות. כל איש ואישה הביאו את אשר נדבם ליבם. מן הסתם כללו מגוון אינסופי של פריטים, מכל הבליל הזה היה צריך להקים משכן. מעבר ליכולות האמנותיות, היה צורך במי שמסוגל לשלב ולתת מקום לכל פריט שנתרם, בידיעה שמי שתרם את אותו פריט הניח שם גם את ליבו. גם לתרומה חסרת ערך יש ערך עצום כשהיא באה מנדיבות הלב, ובצלאל מתעקש למצוא לה מקום במשכן או בכליו כדי לא לפגוע בתורם או בתורמת.

הרב קוק, במאמר המתייחס לתקופתו הסוערת, שולח אותנו לפתוח את מגילת אסתר. מי לנו כאסתר המלכה, שניחנה בחוכמת לב- ידעה לארוג תכנית חכמה ולהראות למלך אחשוורוש מי הוא זה ואיזהו אשר רוצה להשמיד את עמה ומולדתה.

הצום שביקשה שיצומו טרם שנכנסה אל המלך אחשוורוש נמשך שלושה ימים. בחג הפסח אסור לצום – גם בגלל שיש מצוה לשמוח בחג, וגם בגלל שיש מצווה לאכול מצות בלילה הראשון "ליל הסדר". איך מרדכי ואסתר הרשו לעצמם לבטל את מצוות התורה לטובת הצום? לפי חז"ל מרדכי התלבט בשאלה זו, כשאסתר ציוותה "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים", י"ג, י"ד, וט"ו, אמר לה מרדכי, "והלא יום שלישי יום פסח הוא?! אמרה לו, הלא אתה ראש לסנהדרין, ואתה אומר דבר זה?! ואם אין ישראל למי הפסח?! שמע מרדכי את ועשה ככל אשר צותהו, שנאמר 'ויעבור מרדכי', מלמד שעבר יום ראשון של פסח בלא אכילה" (פרקי דרבי אליעזר, פר' נ'). הלשון, 'ויעבור מרדכי', הביאה את חז"ל לדרוש כי מרדכי עבר על דברי תורה, אלא שלא היה זה מעשה שלילי, להפך, בעת ההיא המאמץ כולו הופנה לגרום לעם להתעורר ולשוב בתשובה אסתר הבינה כי בהחלטתה זו היא לא תפגום בחג, אלא להיפך, תעשה תיקון של צום ותפילה לדורות, כדי שהחירות תיטמע בעולם ברובד עמוק יותר.

בפני המדינה ניצבים יעדים ארוכי טווח שיאפשרו לקיים איזון ראוי בין לכידות חברתית ושותפות במפעל הלאומי, מצד אחד, לבין מחלוקות וריבוי עמדות בנושאי דת ותרבות, מהצד שני. השאיפה המרכזית היא לקיים מדינה שתממש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית מדינתית.

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי נעזר בלב בכדי להסביר את מקומו המיוחד של עם ישראל בין העמים, "כי ישראל באומות הם בבחינת הלב באברים, שהוא כבד חולאים מכולם ורב בריאות מכולם" (ספר הכוזרי, ב' ל"ו). הלב הוא הרגיש בין האיברים, ועל כן גם הבריא בהם. מערכות עדינות מרחיקות ממנו כל זיהום קל. בכך מהווה הלב, על פי תורת הגוף של רבי יהודה הלוי, משכן לרוח ולנפש. כאשר הוא מתאר את מצבם של עם ישראל בשיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, הוא כותב, "סוף דבר, רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם… ונתקיימו בהם ההבטחות הא-לוקיות רק במידה מצומצמת – כפי מיעוט התעוררותם, כי העניין הא-לקי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה".

בתחילת המאמר השלישי מתאר ר' יהודה את החסיד "החסיד הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש… והוא האיש הראוי לשלוט, כי אלו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק, כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו". לדבריו, מכיוון שנהג מנהג צדק ולא קיפח את אחד מאיבריו. לאחר כל אלו הוא יכול לקרוא ל"עדתו".

הרב עוזיאל בהתייחסו להכרזת המדינה אמר, "הכרזה נועזה זאת, שלא האמינו לה כל מלכי ארץ, עשתה את עם ישראל שבארץ ובתפוצות לעם עצמאי וריבוני בארצו ובכל משטרי חייו, ונתנה אומץ וגבורה לצבאות ד', הם צבאות ישראל, במלחמת גאולתו. הכרזה זו היא אשר פתחה את שערי הארץ לפני עם ישראל, לעלות מכל פזורי הגולה אל ארץ נחלת ד’, והיא אשר נתנה לעם ישראל את מקומו המכובד בין העמים".

(ויקהל פקודי תשפ"ג)