הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
יש המסתכלים על ההיסטוריה של העם היהודי, ורואים בה מקור לדאגות. לכולנו הרי יש פוסט-טראומה מאירועים כמו השואה או חורבן בית שני, שגורמת לנו "לזהות תהליכים" שעלולים להוביל לשחזור של אותם אירועים – בין אם אותם תהליכים קיימים בפועל ובין אם לא. כל ויכוח פוליטי הופך להיות "מלחמת אחים", כל הפגנה היא "שריפת אסמים", כל אלה שלא חושבים כמוני הם "סיקריקים" או "קנאים", וכל חשש פוטנציאלי מירידת דירוג האשראי של ישראל הוא "חורבן בית שלישי". וזה עוד בלי שדיברנו על האיום האיראני.
אני לא מזלזל בסכנות או באיומים, ובהחלט חשוב ללמוד משגיאות העבר כדי לא לחזור עליהן, אבל אי אפשר לתת לפוסט-טראומה לעצב את כל ההתנהלות שלנו פה, ולהיכנס להתקף חרדה מכל בלון מתפוצץ. התקשורת אמנם ניזונה מליבוי חרדות והיסטריה, אבל אם נחליף את ההיסטריה בהיסטוריה, נגלה שכבר עברנו זמנים קשים ואירועים קשים בהרבה מכל סוג אפשרי – וברוך השם, עברנו אותם. העם לא נקרע והמדינה לא קרסה.
כמה דוגמאות כדי לסבר את האוזן: עברנו פה בארץ את הסזון, במהלכו הסגירו יהודים את אחיהם למאסר, עינויים ומוות בידי השלטון הבריטי. עברנו את מאתיים ימי החרדה ב-1942, כאשר נראה היה שהנאצים עומדים לפלוש לארץ, וביישוב נערכו לתרחישי יאוש בנוסח מצדה. עברנו את אלטלנה, בה ירו חיילי צה"ל ואנשי אצ"ל והרגו אחד בשני. עברנו את ההפגנות נגד הסכם השילומים ב-1952, במהלכן הסתערו המוני מפגינים זועמים על הכנסת וניפצו באבנים את החלונות. עברנו את תקופת המיתון, בה דיברו על כך ש"האחרון בלוד יכבה את האור". עברנו את החרדה העצומה בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, ואת תחושת החורבן בפרוץ מלחמת יום כיפור. עברנו את הפגנות הפנתרים השחורים ב-1971, במהלכן הושלכו בקבוקי תבערה ואבנים לעבר שוטרים, ואת "הפגנת חצי המיליון" של החרדים נגד בית המשפט העליון ב-1999, שעברה בשקט וללא תקריות. עברנו את אוסלו ואת רצח רבין, עם כל הקיטוב והשנאה שהם עוררו, ואת ההתנתקות שעברה בחיבוקים ודמעות במקום באלימות ודם. ועברנו עוד הרבה.
האם זה אומר שעתידנו מובטח? ודאי שלא. צריך להתפלל ולהיזהר ולעשות כל מה שצריך. אבל בלי פאניקה, חרדה והיסטריה, אלא בקור רוח וביטחון בהשם.
(ויקרא תשפ"ג)
