אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')השבת אנו פותחים את הקריאה של הספר השלישי מבין חמשת חומשי התורה, ספר ויקרא. החומש השלישי אשר נקרא על שם המילה הפותחת את הספר, מהווה המשך ישיר לסיום עליו קראנו בסוף ספר שמות, ואשר עסק בהשלמת פרויקט המשכן. אותו מקדש נודד שילווה את בני ישראל בתקופת שהותם במדבר ועד להקמת משכן הקבע, בית המקדש, בתקופת שלמה.
אלא שהקמת המשכן אינה אומרת עדיין מאומה, ומה שחסר כעת זה את ספר הוראות היצרן, שיסביר כיצד ומה עושים במשכן. ספר ויקרא הוא ספר ההוראות, תקנות ביצוע לבני ישראל ולכוהנים שאמורים לעבוד במשכן.
אחד התחומים המרכזיים בעבודת המשכן היה מעשה הבאת הקורבנות. לקורבנות תפקידים רבים ומגוונים, לכל קורבן ייעוד מסוים, לכל קרבן דרך ייחודית בסוגו, בדרך הקרבתו, באכילתו, ועוד. ופרשת ויקרא הפותחת את הספר השלישי, בעבודת הקורבנות.
בין סוגי הקורבנות שמוזכרים בפרשה אנו פוגשים בחטיבה של קורבנות שהסיבה להבאתם הוא חטא שאדם עבר. וכך אנו קוראים: "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה אחת מהנה". עניינה של חטיבה זו בקורבנות שהסיבה להבאתם והקרבתם נעוצה בחטא, קרבן זה מכונה קורבן 'חטאת'. חז"ל מדייקים שעניינו של קרבן חטאת מבוסס על חטא שעבר אדם בשוגג, וסגולתו אינה מועילה למי שעבר על חטא 'במזיד'. וכך הוא לשונם של חז"ל: "על השגגה הוא מביא ואינו מביא על הזדון". הפרשה מקפלת בתוכה 4 סוגים שונים של קורבנות חטאת. הראשון: חטאת כהן גדול – חטאת שמביא בעל הסמכות הרוחנית הגבוהה ביותר, בזמן שהיה קיים בית המקדש, אם חטא בשוגג. החטאת השניה, מתייחסת לחטאת של עדת בני ישראל, קרבן חטאת שלישי מביא 'נשיא' שחטא; וקורבן חטאת רבעי מתייחס לכל אדם מהשורה שחטא ועבר על מצווה בשוגג.
בניסיון להבין מדוע חילקה התורה את קרבן החטאת לקטיגוריות שונות, כהן גדול, עדת בני ישראל, נשיא ואחד האדם. היה צריך להיות קרבן אחד לכולם, כך למשל כאשר מתבוננים על קורבנות אחרים, וניקח למשל את קורבן עולה, שכולו מוקדש ומוקרב לאל, הרי שבקורבן זה אין קורבן עולה לכהן גדול , קרבן עולה לעדת בני ישראל קרבן עולה לנשיא וקרבן עולה לאחד העם. ואם כך מה פשרה של חלוקה זו. דומה בעיני, וכך ניתן להשיב כתשובה, שהמקרא ביקש להראות דווקא בקרבן חטא יותר מאשר בכל המצוות שהחטא אינו נחלתו של האדם מהיישוב אלא החטא והאדם נולדו כרוכים יחד, אין לך אדם שלא יחטא, ואין לך צדיק שכל מעשיו יהיו רק טובים. כמאמר ההנחה שהניח לנו שלמה המלך: "כי אדם אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא". וככזה אין מקום להעלים נקודה זו, והחוטא מחוייב להביא קרבן על שגגותיו, אלא שהתורה יוצרת הבחנה בקרבן החטאת וקובעת קטיגוריות שונות לבעלי תפקידים שונים בעם ישראל כדי ללמד שחטא יכול להימצא לא רק באדם פרטי אלא גם באדם המאייש משרה רמה בחברה. החטאים אינם פוסחים על גדולי האומה וגם הם יכולים לחטוא. המקרא תובע מהם להכיר בחטאיהם ולא לטאטא אותם אל מתחת לשטיח אלא לקחת אחריות על מעשיהם ולהתמודד עם חטאיהם בדרך של הבאת קורבן שייחודי למעמדם.
אחד מקורבנות החטאת הוא חטאת 'עדת בני ישראל'. בניסיון להבין למי מכוון קרבן זה, דורשים חז"ל: "עדת ישראל – העדה המיוחדת שבישראל, ואי זו זו? זו סנהדרין גדולה היושבת בלשכת הגזית". לפי גישה זו קרבן חטאת זה אמורים להביא שופטי בית המשפט העליון – הסנהדרין, מתי כאשר, וכך מסביר הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, השופטים "נתפסו להבנה מוטעית של התורה". ובכך ממשיך הרש"ר הירש ומסביר "שהיתה שגגת הוראה של הסנהדרין – וזו הפכה לשגגת מעשה של הקהל". קרבן חטאת מקדישה התורה לשופטים, לחברי הסנהדרין, אותו בית משפט עליון של העם הישראלי, שהיה ממוקם בירושלים ליד בית המקדש. דווקא השופטים אותם אנשים שתופסים את התפקיד השיפוטי הגבוה ביותר, צריכים להיזהר יותר בעבודתם.
אחת ההנחות שמניח לנו קהלת ביחס למערכת המשפט מקופלת בקביעה: "מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע", ובמדרש מבהירים: "מקום שסנהדרי גדולה יושבין וחותכין דין של ישראל שמה הרשע" דברי המדרש המייחסים לבית המשפט העליון-לסנהדרין עשיית פשע תמוהה ומעוררת שאלה כיצד ניתן להניח הנחה כזו לגבי הסנהדרין, באמת אפשר לייחס למשפט רשע ואי צדק. דומה שהמדרון בשאלה זו חלקלק עד למאוד. ואכן היסטורית היו תקופות שהמערכת המשפטית איבדה את האמון הציבורי בה כך למשל: על התקופה בימיו של אלימלך אנו קוראים במגילת רות 'ויהי בימי שפוט השופטים'. חז"ל, ברגישותם הרבה למילות המקרא מתעכבים על הביטוי הייחודי 'שפוט השופטים' ומסבירים את פשרו באופן הבא: "מהו שפוט השופטים, אמר ר' יוחנן, דור ששופט את שופטיו, השופט אומר לו טול קיסם מבין שיניך, משיב לו הוא טול קורה מבין עיניך, השופט אומר לו כספך היה לסיגים משיב לו הוא סבאך מהול במים". תקופה בה שופטים שאמורים להיות שכם אחד מעל העם מהבחינה הערכית מוסרית נמצא נוהג כמו המתדיינים המופיעים בפניו. במצב דברים כזה שהציבור מאבד את האמון בשופטיו אין כל קיום למערכת משפטית. על מצב זה מקונן המדרש רבה ואומר: "אוי לדור ששפטו את שופטיהם ואוי לדור ששופטיהן צריכין להישפט". דיוק במילותיו של המדרש רבה מלמד שהמצב בו העם שופט את שופטיו הוא מצב שיכול להישנות, אין מדובר בתופעה שהתרחשה אך בתקופת רות, אלא מדובר בתופעה שיכול ותתרחש בכל דור, ומעל המערכת המשפטית מוטלת החובה לבדוק את עצמה היטב היטב שלא ימצא בפעולותיה דופי.
כל פגם, כל דופי, כל כתם נראה למרחקים, ויש בו כדי להשליך מיידית על אמון הציבור. בהקשר זה תובן קביעתם של חז"ל בתלמוד הבבלי: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". וכל כך למה משום שאחד משלושת עמודי התווך של העולם הוא הדין, כמאמר המשנה במסכת אבות: "על שלושה דברים העולם עומד על הדין על האמת ועל השלום". שולחן בעל 4 רגלים יכול לעמוד על 3 רגליים אם רגל אחד קורסת, אולם שולחן אם שלושה רגלים שאחד נופל יגרום בהכרח לנפילתו של העולם. אחריות כבדה מוטלת על שופט היושב בדין, בהכרעתו ובעבודתו הוא צריך ליצן דעתו שמא בפסיקתו הוא גורם לחורבן העולם. ואולי לנוכח האחריות הכבדה הרובצת על כתפי השופט אנו מוצאים בספר תהילים שאלוקים נמצא בתוך אולם הדיונים ממש ליד השופטים, כמאמר הפסוק: "אלוקים ניצב בעדת אל בקרב אלוקים ישפוט".
פרשת השבוע מבקשת להזכיר לשופטים, ובמיוחד לערכאה הגבוהה בישראל, שגם היא יכולה לחטוא, שגם היא בעקבות החלטותיה ופסיקותיה תמצא חייבת להביא קרבן חטאת. שופטים אינם 'בני אל עליון', ככאלו נגזרת עליהם מידה גדולה ומיוחדת של צניעות חייבים הם לתת דעתם שלא ימצאו מקלקלים בעבודתם ומחריבים את העולם בפסיקותיהם.
