הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בילדותנו הייתה מספרת לנו הגננת, שרק המצרים הוכו בעשר מכות. היהודים ששהו בארץ גושן לא נפגעו. וכך מפורש במשנה אבות (ה,ד): 'עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים' ומסביר הרמב"ם:
'ואמנם העשרה ניסים אשר נעשו לאבותינו במצרים – הרי הם הינצלם מעשר המכות, והיות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים, לא בישראל, ואלו ניסין בלא ספק. … אבל ידוע שלא ענש את ישראל, ואמנם היו מצויות אצלם ולא ציערו אותם, וכך בארו החכמים'.
מצד שני האבן עזרא מוביל תפיסה אחרת:
'ולפי דעתי, כי מכת הדם והצפרדעים והכנים הייתה כוללת המצרים והעברים, כי אחר הכתוב נרדוף. ואלה השלש מעט הזיקו, רק מכת הערוב שהייתה קשה, השם הפריש בין המצריים ובין ישראל.'
לדעתו, הפרשנות שסוברת שכל המכות פגעו רק במצרים אינה עומדת במבחן פשט הכתובים. המעיין בכתובים יגלה, שרק במכה הרביעית – ערוב – מודגשת ההפרדה שבין ישראל למצרים: 'וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ'. אם אכן כל המכות פגעו רק במצרים, מדוע הכתוב מדגיש זאת לראשונה רק במכת ערוב, הרביעית במספר? לכן, סבור אבן עזרא, שהקב"ה הכה את המצרים בשלבים. בשלב ראשון, המכה פגעה במצרים ובעוצמה נמוכה יותר בישראל, בשלב השני הוכו רק המצרים, כך פרעה הבין, שעליו להקל מסבלם של היהודים. רבי דוד בן זמרא יוצא בתקיפות כנגד פרשנותו של אבן עזרא, ומגדיר אותם דברי כפירה וכך הוא כותב בתשובותיו (שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תתיג): 'ומה שכתב הראב"ע כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היה למצרים ולישראל אסור להאמין דבר זה'. הרדב"ז סבור שאבן עזרא טועה גם בהבנת הכתובים, משום שמפורש בכל מכה, שהפגיעה הייתה רק בעם המצרי: 'וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר'. זאת ועוד, חז"ל הבינו שלא רק שמכת הדם לא פגעה בישראל, אלא אפילו אף הניבו שכר לישראל (שמות רבה פרשת וארא פרשה ט) :
'אמר ר' אבין הלוי ברבי ממכת דם העשירו ישראל כיצד המצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים ומצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה מוציאה מליאה דם וישראל שותה מים מתוך הגיגית …וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים מכאן העשירו ישראל'.
כאמור, יתכן והחילוק הוא שבמכות שפגעו ואף הרגו בעלי חיים ואנשים, כמו ערוב או ברד, עם ישראל לא נפגע. אולם במכות שרק גרמו צער וסבל למצרים, גם ישראל הוכו, אם כי בעוצמה חלשה יותר. גם אם נקבל את תפיסתו של אבן עזרא שישראל הוכו, עדיין לא מובן מה הטעם לפגוע בישראל. לדעתי, ניתן להצביע על כיוון מתוך התיאור של המפגש הראשון, שהתקיים בין משה לעם. 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה'. הספורנו (ו,ט) מבין שמדובר מחוסר סבלנות בעטיה של עבודה קשה. אבל חז"ל מבינים, שהרקע לחוסר הקשבתם שונה:
' ר' יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח, נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות ואינו שמח ?! אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה (שמות ו ט) אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה.'
עם ישראל היה שקוע בעבודה זרה. חלפו שנים ונכנסה תרבות מצרית, שהייתה מורכבת מעבודה זרה. דור צעיר התחנך בתוך אוירה של עבודה זרה וההרגל עשה את שלו. אם כן, היה צורך להכות גם בישראל על מנת להבין שמקומם אינו במצרים. מכה קלה יכולה לנער את עם ישראל ולהובילם למסקנה, שהניתוק מעבודה זרה הוא הכרחי לקיומו.
(וארא תשעו)
