ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)לאחר חמש שנים ששימשו כמשפחת קלט-חירום, הקולטת ילדים שיוצאים בפתאומיות ובמיידיות מהבית בגלל מצב שלא מאפשר להם להישאר בו, בגיל 50 מיכל ונפתלי בוימן החליטו שיש עוד ילדים שצריכים אותם, והחלו לשמש כהורי בית במשפחתון דתי בירושלים
הילדים של מיכל ונפתלי בוימן, בני 50 ו-51, אומרים שההורים שלהם 'קצת לא בריאים'. המצב הבריאותי שלהם בסדר גמור, ב"ה, אבל כבר שנים שהם שמים את עצמם ואת כל משפחת בוימן בצד, בלי חופשות ובלי 'לצאת לפנסיה', כדי לתת בית חם לילדים שזקוקים לכך.
הזוג שימש במשך חמש שנים כמשפחת קלט חרום. משפחות קלט זמינות 24/7 לקליטת ילדים, בדרך כלל יחסית קטנים, שקרה להם אסון, דוגמת- האב רצח את האם, תאונת דרכים קשה של ההורים ועוד דוגמאות נוראיות וקשות, כאשר לילדים אין איפה להיות עד שימצאו להם פיתרון קבוע- אומנה או משפחתונים. הפיתרון יכול להימצא אחרי שבוע, חצי שנה, וכו', בכל פעם למשך תקופה אחרת, והמשפחות צריכות להיות זמינות תמיד לקלוט את הילדים הללו. אי אפשר לצאת לחופשות, אי אפשר להיעדר יותר מדי מהבית, אי אפשר לדעת מראש מתי יגיע האסון ואיתו הילד הנזקק הבא. בכל פעם המשפחה נקשרת לילדים וצריכה להיפרד מהם כשנמצאת לו מסגרת מסודרת. לא פשוט, מאוד אינטנסיבי ודורש, עד שאפילו משפחת בוימן היו צריכים לקחת שנה חופש ולנשום אוויר. אבל חיידק זה חיידק, והמשפחה החליטה לעבור להיות הורי בית במשפחתון בשכונת רמות שבירושלים.
מודל של בית אמתי
עמותת אור שלום דואגת לרווחתם של ילדים ונוער בסיכון שהוצאו מבתיהם על ידי רשויות הרווחה והועברו למסגרות חוץ ביתיות עקב חוסר תפקוד הורי, התעללויות נפשיות ו/או פיזיות ו/או הזנחה. אור שלום מעניק לילדים הללו בית חם ומשפחה עוטפת ומנסה להוציא את הילדים הללו מהמעגל הקשה של משפחתם, אל חיים נורמליים וטובים יותר.
דוגמא קטנה לכך- יש ילדים שבמקום ממנו הגיעו 'מגניב' להיות 'עבריין', לדבר בצורה עבריינית ולהימשך לעולם הזה על כל מה שמשתמע מכך. במסגרות הביתיות של אור שלום, הנמצאות בשכונות נורמטיביות ומשולבות בקהילה, הם לומדים שלהתנהג כעבריין זה ממש לא מיינסטרים, אלא משהו שלילי שהחברה לא אוהדת ואף נרתעת ממנו, ילד יהיה מקובל בזכות דברים אחרים.
בכל אחד מ-20 המשפחתונים שמפעילה אור שלום ברחבי הארץ יש 7-15 ילדים ונערים/נערות שהוצאו מביתם על ידי רשויות הרווחה בגלל הנסיבות האמורות. מרבית המשפחתונים מנוהלים על ידי זוג הורים נשוי שמתגוררים בבית עם ילדיהם הביולוגיים ועם הילדים שבסיכון. המשפחתונים נותנים לילדים מודל של בית אמתי. בהיבט הפיזי- בית מגורים ממש ולא תנאי אכסניה, לצורך העניין, ובהיבט הנפשי- מודל לבית של הורים אוהבים ושל יחסים נורמליים בין בני זוג, בין הורים לילדים ובין אחים. הילדים הולכים לבית הספר ונמצאים בבית מתפקד ותומך, מבצעים עבודות בית, מקבלים ארוחות חמות וטריות, סיוע בשיעורי בית ויחס אישי מהורי הבית, מהמדריכות המלוות ומבנות השירות. הורי הבית מתגוררים בקומה נפרדת משלהם אך נוכחים במשפחתון רוב היום; שולחים את הילדים לבית הספר, מקבלים אותם כשהם חוזרים ומלווים אותם עד למקלחות הערב ולשינה, מלבד כאשר המדריכים מגיעים להחליפם.
"אם אני מרגיש שהם יותר מדי ילדים טובים אז אני יודע שהם לא במקום טוב. ילד שעושה מדי פעם קצת בלאגן בטוח בזה שלא יקרה לו כלום, שהוא במקום מוגן"
משפחתון דתי יחיד
המשפחתון של הזוג בוימן ייחודי משום שהוא המשפחתון הדתי היחיד. כל הילדים דתיים מבית, שומרים שבת והולכים לבית ספר דתי. חלקם אף לומדים בישיבה תיכונית (בה חוזרים בערב למשפחתון). במשפחתון ישנם 11 ילדים, בגילאי 13-18, חלקם הגיעו למשפחתון כבר בגילאי הגן. נפתלי מספר ל'שבתון': "להיות הורי בית במשפחתון זה מאוד אינטנסיבי אבל מלא סיפוק. אנחנו יחסית זוג מבוגר. אני חושב שזה שאני לא ילד בן עשרים ומשהו אלא בן חמישים נותן יותר ביטחון לילדים וגם להוריהם. העבודה היא אינטנסיבית מאוד ומלאת אתגרים. זה להכין את הילדים האלה בעיקר שיהיו מוגנים אחרי המשפחתון. אני נדהם לראות שבגיל 18 הם לא יודעים מה קורה איתם, לאן הם הולכים. הם לא יודעים להכין אורז או מה זה סופר. זה האתגר הגדול- שיהיו מוכנים בגיל 18. אז יש אצלנו תורנות בישול, הילדים עושים כביסה עם ליווי, ואני רוצה גם שדמי הכיס שהבוגרים מקבלים יעברו לחשבון בנק. אנחנו מאפשרים להם לעבוד בחופשים וגם לפעמים במשך השנה כדי להכין אותם למציאות", מתאר בוימן.
תוך כדי השיחה איתנו נפתלי בודק מה הילדים עושים ומזכיר להם שוב ושוב לסדר את החדר, ללכת להתקלח, וכמו בכל משפחה רגילה- הם מבקשים עוד כמה דקות. שוב הוא עובר בין החדרים ובין הילדים ונותן תזכורת נוספת. אחד הילדים מפסיק לבקש הארכה ופוסק: "לא רוצה". בוימן מסביר: "הוא אומר לי 'לא' כי הוא לא פוחד ממני, אבל בסוף הוא יעשה. אם אני מרגיש שהם יותר מדי ילדים טובים אז אני יודע שהם לא במקום טוב. ילד שעושה מדי פעם קצת בלאגן בטוח בזה שלא יקרה לו כלום, שהוא במקום מוגן. אם מגיע ילד חדש וקטן אז הילד הקטן בבית מרגיש כמו בכל בית רגיל- בא לו אח קטן ולוקח לו את המקום. זה מראה שהוא מרגיש שזה המקום שלו.
"השלווה והאהבה שהם לא קיבלו ואני מנסה לתת להם עוזרים מאוד. יש ילדים שחוזרים מבית הוריהם ואומרים 'אין מה לאכול פה', והמקרר מלא. אני מבין שהוא אומר שאין מה לאכול כי הוא מדבר על כך שאצלו בבית לא היה לו מה לאכול. אם ילד מחליט שהוא לא רוצה ללכת לבית ספר היום אז אני אומר לו- 'אצלנו אין כזה דבר לא ללכת לבית ספר', אז הוא אומר- 'אז אני לא רוצה להיות פה'. בסדר. תדבר עם ההורים שלך ועם מי שצריך, זאת אומרת, אני כן נותן לו את המקום הזה שאולי הוא לא רוצה להיות במשפחתון- אבל הוא פה. יש כללים וצריך ללכת לפיהם".
"קשה מאוד להודות שאתה לא מסוגל לגדל את הילד שלך אבל אחרי שההורים רואים שלילד טוב והילד לא מתנגד לנו, הם נותנים את המקום"
איך האווירה ביום- יום?
"בעיני זו הרמוניה גדולה מאוד. אני לא אומר שכל הזמן מלקקים דבש, כן? ואני אומר את זה בעדינות. יש התפרצויות. אבל כשכל הבגרויות של ילד שעולה לי"ב הן 85 ומעלה והוא גאה בזה- זה נותן כח לכל המשפחתון. זו הצלחה גדולה מאוד של כולם. הם מרגישים שזה הבית שלהם, אם ילד מושעה לבית הוריו זה ממש בלתי נתפס בעיניו- 'זה הבית שלי, איך אתה יכול להשעות אותי מפה?'. זה כמעט ולא קורה אבל כאן רואים כמה המשפחתון זה הבית שלהם. צריך את זה כדי שהוא יבין שבמשפחתון יש כללים והוא חורג מהכללים".
איך עובד שיתוף הפעולה עם ההורים? הם מרוצים מזה שהילד במשפחתון או כועסים שהוציאו אותו מהבית?
"קשה מאוד להודות שאתה לא מסוגל לגדל את הילד שלך אבל אחרי שאתה רואה שלילד טוב והילד לא מתנגד לנו, להפך, נותנים את המקום. כשההורה רואה ששלחתי את הילד לבית ספר, הוא בא אחר הצהריים ומכין שיעורים, אז הוא מבין שלו אין את הזמן והיכולת לדבר עם המנהל בבית הספר, ואין לו את המעטפת שיש לי. אני מסביר להורה שזה לא כישלון אישי שלו, וזה לא אני, אלא יש פה מערכת שלמה שרוצה לעזור לו ולילד. אנחנו מאוד משתפים אותם והם תומכים".
אבא 'משוגע'
ומה עם הילדים הביולוגיים של הזוג בוימן? בשונה ממרבית המשפחתונים, הילדים של הזוג כבר אינם גרים איתם (נשואים ואחד בצבא), ופחות חווים את ההתמודדות של ילד שההורים שלו מתחלקים פתאום עם עוד 11 ילדים אחרים. עם זאת, ילד זה ילד, גם כשהוא עוזב את הבית זה לא פשוט שההורה שלך חושב ודואג לילדים אחרים.
"יש לנו בת חצי מאומצת שהיה לה שבע ברכות ורק אני נסעתי, בלי אשתי, כי בדיוק הגיע ילד חדש", מספר נפתלי. "הילדים שלי חושבים שיש להם אבא ואמא קצת לא בריאים, כל פעם הם עושים פרויקט חדש. כשהבן שלי היה בבית ספר והיינו משפחת קלט הוא כעס שעשינו את זה. כיבדנו אותו וקיבלנו קצת פחות ילדים. אחרי זה כשהיה בתיכון הוא לא הפסיק לספר על זה שאנחנו משפחת קלט. כל פעם שילד עזב התקשרתי למחנכת ואמרתי לה שהיום הילד יהיה קצת 'הפוך' כי ילד שהוא היה קשור אליו עזב. גם בצבא הוא מספר את זה. הוא רוצה לבוא עם החיילים של ביחידה לצבוע ולעשות דברים מיוחדים במשפחתון".
ומה עם הנכדים שבעז"ה יבואו? לא יהיה לכם הרבה זמן לעשות בייביסיטר.
"זה בא על חשבון המשפחה, אבל הם יודעים שיש להם אבא משוגע. הם רגילים לזה", צוחק בוימן.
